קוראים לי נגה (שם בדוי) ואני בת 15. הסיפור שלי קרה לפני שנה וחצי, בחופש הגדול, הייתי אז בת... 14 כבר, כן... יומיים אחרי היום הולדת שלי.

באותו היום רבתי עם החבר שלי והרגשתי נורא. כל מה שרציתי היה לא לחשוב על זה, אז הידיד הכי טוב שלי הזמין אותי אליו הביתה - הוא אמר שהוא ועוד כמה אנשים יהיו אצלו. שאין סיכוי שאני יוצאת מבואסת מהבית שלו (איזה אירוני זה נשמע לי עכשיו), ואני כמו מטומטמת הסכמתי לבוא.

הגעתי אליו הביתה ולא היו שם הרבה אנשים, רק הוא ועוד ארבעה חברים שלו, שלא בדיוק הכרתי. בהתחלה ראינו סרט ואז, קצת לפני הסוף, הידיד שלי ביקש ממני לבוא איתו לחדר שלו כי הוא רוצה לדבר איתי. הלכנו אליו והתיישבנו על המיטה. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי והתחיל לנשק אותי. דחפתי אותו ואמרתי לו שזה לא בסדר, שיש לי חבר. הדבר הבא שאני זוכרת זה אותו מעלי מנסה להוריד לי את החולצה ואת החברים שלו מתחילים להיכנס לחדר. אני לא זוכרת הכול בפרטי פרטים, לפעמים יש לי פלשבקים של מה שקרה שם, שמשלימים לאט לאט את התמונה. אני רק זוכרת שכאב לי, כאב לי הרבה. אני זוכרת גם שהתחננתי בהתחלה שלא יעשה את זה ואחרי שראיתי שכבר לא נשארה בו אנושיות ניסיתי לפנות אל החברים שלו שעמדו בצד והסתכלו. אני לא יודעת מה היה יותר נורא. אולי הבושה, אולי הכאב, אולי החוסר אונים. כשהוא גמר, הוא קם מעלי ולמרות זאת לא הרגשתי הקלה, רציתי לקום משם ולברוח, להיעלם, להיבלע בתוך האדמה אבל להם היו תכניות אחרות בשבילי. בדיוק כשחשבתי שהנורא מכל כבר היה ראיתי אותם מתחילים להתפשט.

אני זוכרת את הפחד שהרגשתי באותו הרגע, את הבהלה. אני כבר לא זוכרת אם בכיתי בכלל, נראה לי שמאותו הרגע נשאר שם רק הגוף שלי. כי כל השאר כבר נעלם. אני זוכרת במטושטש מאוד את מה שקרה מאז. אני זוכרת כל אחד מהם את זה כן. אני גם זוכרת במעומעם שהם קיללו אותי והכאיבו לי וכשניסיתי להתנגד הם גם הרביצו. אולי הם חשבו שאני בובה שלא מרגישה שם דבר, שאפשר להתעלל בה כמה שרוצים, אני רק יודעת שלזה הם הפכו אותי. אני זוכרת שבשלב מסוים כבר לא יכולתי יותר, כבר לא היה לי יותר כוח להתנגד, אפילו לא לבכות. הייתה לי סחרחורת למרות ששכבתי והרגשתי שאני עומדת להתעלף. אני חושבת שבאמת התעלפתי כי בשלב מסוים הם הפסיקו. העיניים שלי כבר לא היו פקוחות ככה שאני לא יודעת מה הלך שם אני רק זוכרת הרבה קולת מסביבי. שמעתי מישהו אומר שכדאי שהם ילכו ושכדאי שידיד שלי יוציא אותי איכשהו מהבית כי אם מישהו יגלה הלך עליהם.

אני לא יודעת כמה זמן נשארתי על המיטה ההיא. אני לא יודעת כמה זמן לקח עד שפקחתי שוב את העיניים כדי לגלות גוף רועד ועירום שאני לא מכירה. לקח לי קצת זמן להבין מה קרה ושהגוף החבול והמדמם הוא שלי. אני זוכרת ניסיון נואש למצוא את הבגדים שלי שאחרי שמצאתי לא הצלחתי ללבוש. הכול כל כך כאב. היה כבר בוקר ואין לי מושג איפה היה הידיד שלי או איפה היו ההורים שלו או האח הגדול שלו. לא חשבתי על זה באותו הרגע. רק רצתי ורצתי עם הכוחות האחרונים שנשארו לי. כשהגעתי הביתה נכנסתי למקלחת. אני לא יודעת ממה יותר פחדתי אז. אם זה היה שההורים שלי יגלו ויכעסו ויתאכזבו, אם זה היה שהחבר שלי יגלה וישנא אותי, או מהבושה הזאת שרודפת אותי עד עכשיו. הרגשתי בושה עצומה ושנאה עצמית כמו שבחיים לא הרגשתי. הרגשתי אשמה ושכנעתי את עצמי שהכול קרה בגללי. באותו היום התקלחתי לפחות שבע פעמים בכל פעם עם הרבה סבון. ניסיתי לקרצף אותו לתוך העור שלי כדי שינקה אותי גם מבפנים. אבל זה לא עזר. נשארתי מלוכלכת.

אחרי חודשיים בערך סיפרתי לחבר שלי, זו הייתה הפעם הראשונה שדיברתי על זה, שהעזתי להיזכר בזה מתוך רצון. והוא הבין, הוא חיבק אותי והיה שם בשבילי ועזר לי לעבור את השנה וחצי הבאות ועד עכשיו הוא עדין עוזר. בזכותו הבנתי שזו לא הייתה אשמתי ושאני עוד יכולה לשקם את החיים שלי.

האמת היא שפגשתי את "הידיד" שלי בחופש הגדול האחרון. לגמרי במקרה. רציתי ללכת, אבל איכשהו מצאתי את עצמי מדברת איתו על מה שקרה בקיץ שלפני. חשבתי שהוא יתנצל או יתחרט או משהו אבל הוא אמר שהזמנתי את זה, שרציתי את זה בדיוק כמוהם, שאם לא הייתי רוצה לא הייתי צריכה לבוא כי הרי זה ברור שאם אני באה לבד למקום שיש בו חמישה בנים משהו כזה יקרה. אולי הוא צדק, אולי הייתי תמימה מדי, אולי באמת הזמנתי את זה בלי לדעת, אבל מה שבטוח זה שאני כבר לא תמימה.

ועכשיו? אני עוד מרגישה את הידיים שלהם על הגוף שלי כל יום, כל שעה, כל דקה. הם לקחו ממני את הדבר היחיד שיכלתי לקרוא לו שלי. הם לקחו ממני את עצמי.