הייתי בת 13, הוא היה הבן של החברה הכי טובה של אמא שלי והם גרו בבניין שלנו.

זה היה יום שישי ויום קודם אמא שלי קנתה לי כמה חליפות חצאית חדשות. לבשתי אחת מהן והלכתי להתלהב מולו. הוא היה בן 16.

נכנסתי אליו הביתה והסתובבתי עם החצאית החדשה, הצגתי בפניו. בפני האדם הזה שעד אותו רגע נחשב כחבר הכי טוב שלי, הילד המוצלח בשכבתו, אחד המוכרים בעיר, שייך למשפחה טובה.

אותו אחד.

אותו אחד שכשהייתי קטנה היה עושה עליי בייביסיטר כשההורים יצאו.

אותו אחד שמאז שנולדתי שמעתי את המשפט - אתם עוד תתחתנו.

הוא קרא לי לחדר ובאתי.

ומכאן הכל היה בלאגן. אני לא יודעת איך אבל הוא הצליח להשכיב אותי על המיטה ולהרים לי את החצאית, את התחתונים הוא קרע.

אחר כך, בעודו שוכב מעליי ודוחף את עצמו לתוכי, הגיעו עוד שני חברים שלו, כשראו מה קורה הם הצטרפו לחגיגה.

המשמעות של האונס עבורי הייתה מזעזעת. העולם שלי נחצה לשניים - לפני מה שקרה ולאחר מכן. הפכתי להיות ילדה דכאונית, לא יכולתי לסמוך על אף אחד, לא הרגשתי שאני יכולה לספר להורים שלי כי ידעתי שאף אחד לא יאמין לי.

סחבתי את הסוד הזה לבד שנים רבות עד שאחרי הצבא התמוטטתי לתוכו.

ואז החל תהליך ההחלמה שלווה בטיפולים פסיכולוגיים רבים, תמיכה של חברים ועבודה רבה וקשה שלי.

גם אם תסתכלו עליי ברחוב לא תדעו שזו אני. לא תדעו מה שעברתי, לא יהיה לאונס הזה זכר בעיניי.

שמי מורן, אני מחדרה. זה הסיפור שלי.