היי, לא אפרט בדיוק מה היה, די קשה להעלות הכל שוב. אכן, הותקפתי מינית על ידי אחי, שגדול ממני בשנה וחצי. מגיל ארבע ועד גיל שבע עשרה. לא סיפרתי על כך לאיש.

רק בצבא, זה פשוט התפרץ החוצה, הייתי מקיאה, מתעלפת, עולה החום, ורק כדור אחד של ווליום היה מעביר הכל. כל הרופאים חשבו שמדובר בהתייבשות..`היא לא שותה` וכך גם אני חשבתי.

אחרי שזה התחיל להופיע כמעט בכל יום, פעמיים ביום, הבינו שמשהו לא בסדר. שללו את כל המחלות שרק אפשר, עד שהתחילה הבולימיה ואיתה ירידה של תשעה קילו בחודש.

היה לי טוב, הייתי מקיאה ונרגעת, זה היה משחרר בי משהו. הייתי אוהבת להתנחם בדמעות של עצמי, לעטוף את עצמי בשקט, לבד, ולבכות. הייתי מתפללת שלא אקום, מתחננת, אבל לא, כל בוקר כשהייתי קמה הייתי סובלת יותר, כל כך כועסת על זה שהוא לא לקח אותי אליו.

לאחר שמונה חודשים כאלה פנה אלי מפקד היחידה ושאל `מה יש לך?` פשוט כך. אז עניתי לו `נאנסתי שלוש עשרה שנה`. `מה? זה היה לפני שלוש עשרה שנה?` אז עניתי `לא! זה נמשך שלוש עשרה שנה.

הוא היה בהלם, כאילו עמד מולו חייזר, משם העניינים התגלגלו, הייתי על כדורים, טיפול פסיכיאטרי אינטנסיבי במשך כל השרות ועד היום, כמעט שש שנים.

והיום, היום אני יותר טוב, אבל עדיין, בכל פעם שבא התקף, פעם ב, אני עדין מתחרטת.

למה הוא לא לקח אותי אליו, למעלה?

רק כדי שאוכל לישון בשקט.