איני זוכרת בנות כמה היינו, אולי עשר? זה היה בבית ספר יסודי והוא היה איתנו בכיתה.

בשבילו זה היה משחק, דרך חולנית להציק ולעצבן את הבנות. הוא היה מגיח מאחור, שולח אלינו יד למטה ונוגע, בתוספת איזה, ספק שריקה ,ספק קול מציצה ארור. לא יכולתי לסבול אותו ואת זה יותר, הנגיעה באיברים האינטימיים ותחושת חוסר השליטה וחוסר האונים, שמישהו יכול פשוט כל פעם מתי שבא לו להפתיע כך מאחור וההנאה והסיפוק הדוחה שזה היה גורם לו, כשהוא רק בן עשר.

הלכנו ליועצת בית הספר, היא הקשיבה ועשתה פרצוף של מבינה, קיווינו שהיא תטפל בזה, אבל דבר לא קרה. וזה נמשך, עד שסיפרתי לאמא שלי!

אמא שלי, המגן האנושי שלי, הגיעה יום אחד אחרי בית הספר וחיכתה שהוא ייצא. אמא שלי, שהיתה מורה בעצמה, אשה מנומסת ועדינה, הבינה שאם היא לא תעשה משהו זה לא ייפסק. וכשהוא יצא את שערי בית הספר, היא תפסה אותו ביד בחוזקה, בעיניים שלי היום, אני זוכרת אותו כמעט עף באוויר. ואמא שלי, מאיימת עליו ``אני רוצה לראות שעוד פעם אחת תיגע בבת שלי או בחברות שלה!`` בטון שלא השאיר הרבה מקום לספק.

וכך זה נגמר, לפחות פיזית. יכול להיות שגם היום כשאני בת שלושים, נשואה ואם לשני ילדים, יכול להיות שאני עדיין זוכרת את זה? יכול להיות שזה עדיין מציק? אני קוראת את העדויות המזעזעות והמחרידות של נשים, נערות וילדות וגם גברים, על כותל הדמעות הזה ונחרדת וליבי יוצא אל כולם. ואני מרגישה חסרת זכות כמעט, לספר את הסיפור הזה שהוא כלום, כלום שמציק, מטריד ומפריע עד היום.