הוא היה הפרופסור שלי. הוא היה מרצה, תמוה במקצת, אדם מבוגר ביותר, ניתן לומר בסוף הקריירה המזהירה שלו. למען האמת, מההתחלה הוא היה כעוף מוזר, אטראקציה אקדמית שכזו. קורס אינטימי, שמונה סטודנטים, אותה אינטימיות שאחרי זה הייתה בעוכרי. פרופסור. בעל ערכים. הוא כותב על אותם נושאים אשר בוערים בקרבי: מטיף להכלה חברתית, יוצא כנגד סטיגמות ונורמות תרבותיות מערביות, שכובלות את השונים והמוחלשים שבחברה.

ישבתי לידו, לצידו, כל מהלך הקורס. הוקסמתי מכתביו, מפתיחות המחשבה שלו, מגילו המופלג וניסיון חייו.

התפתח בינינו דיאלוג, הרגשתי ביטחון, פעם ראשונה במהלך לימודיי, להתבטא באופן מלא, ללא פילטרים וללא היסוסים. להגיד מה שמתרוצץ בראשי, גם אם זה נשמע מתריס, גם אם זה לא מבוסס מחקרית, גם אם שנייה לפני זה ושנייה אחרי זה ארגיש שזהו הדבר הכי טיפשי שאי פעם נאמר.

הוא רצה בחברתי, הוא הקשיב לדבריי, הוא חיזק את האומץ שלי להתריס. הוא אמר לי : פעם ביובל פוגשים סטודנטית כמוך. הוא הביא לי מאמרים, ורצה להמשיך ולשוחח גם אחרי שהקורס נגמר, בזמן שהוא בדק את העבודה שלי וחישב איזה ציון לתת לי. הוא מילא לי את חוסר הביטחון, שמקנן בליבי בתור סטודנטית, בעולם היררכי שמילותייך ויכולת הביטוי שלך נמדדים במספרים ובסובייקטיביות הסגל.

והוקסמתי. בטח שהוקסמתי. איזה כבוד לי, לבקר בביתו של הפרופסור הנודע, הוא רוצה לשוחח איתי, איתי! לשמוע את הרעיונות שלי, מי היה מאמין... הוא הבטיח לי שינחה אותי בעבודת התיזה, שנוכל לכתוב יחדיו.

והוא חיבק אותי, שביקרתי בביתו פעם ראשונה. חיבוק, אולי סבאי? כך שכנעתי את עצמי. הרי אשתו ישבה במטבח, קילפה תפוחי אדמה. והוא המשיך לחבק אותי, כל פעם שנפגשנו. אותו חיבוק סבאי, אבל הפעם לווה בנשיקה על הלחי. ואני המשכתי במשחק הביזארי הזה, כי לא כל יום מקבלים קרדיט כזה מפרופסור. אבל הקרדיטים היו קצת שונים, מפעם לפעם. ``את מרטיטה את העצמות הזקנות שלי``, אמר לי פעם אחת. ואני נבוכתי. למה לעזאזל אני ממשיכה להיפגש איתו? מה זה הכוח הזה שיש לו עליי? אני ממשיכה לשכנע את עצמי שזה בסדר, הוא סתם משתעשע איתי, הוא הרי פורץ גבולות משוגע שכזה, זה בא עם התפקיד...

ואז, התלוויתי אליו להרצאה. באוטו שלו, בדרך חזרה, הוא הניח יד על הרגל שלי, התקרב אליי בהתרגשות, ואמר שהוא רוצה להגשים את הפנטזיות שלו איתי. שיצר המין זה היצר החזק ביותר בחיים. אי אפשר לו, זה מה שנותן את הכוח להמשיך ולחיות. הוא גם כתב על זה ספר הרי.

נחרדתי. התביישתי. חשתי אשמה ובהלה. שנאתי אותו, ובעיקר את עצמי, על כך שנקלעתי לסיטואציה כזו, שהיו אותות אזהרה ולא הקשבתי להם.

הבהרתי לו, שאין שום סיכוי שבעולם, כיוון שאני לא מעונינת בו כלל בצורה שכזו. שאין לי שום פנטזיות לגביו להגשים עמו, וחוץ מזה, אשתך לא מחכה לך במטבח עם תפוחי האדמה? ביקשתי, שלא נהיה בקשר יותר. הבנתי, מה בעצם עמד מאחורי המחמאות והחיזוקים שנתן לי. חשתי, יותר מאי פעם, כי אני לא שווה כלום. כלום. כלום.

למחרת הוא התקשר אליי בבהלה, מספר פעמים. ביקש, בצורה תוקפנית ולחוצה, שניפגש רק פעם אחת, ``בבית קפה, כדי לא לסיים בצורה כזאת``. הסכמתי. גם אני, רציתי לסיים בצורה נעימה את ההרפתקה המפוקפקת הזאת, אשר גרמה לי בעיקר ייסורים עצמיים. רק שיניח לי לנפשי, רק שיניח לי לנפשי...

בפגישה, אותו טון תוקפני רק צבר תאוצה. הוא האשים אותי שפיתיתי אותו, שנתתי לו רמזים שגויים. וחוץ מזה – אני בכלל לא הטעם שלו, ו``אני ממש לא עושה לו את זה``. והוא בכלל לא מבין למה אני מגיבה ככה.

ברחתי משם כל עוד נפשי בי.

פרופסור עלוב, האם ישנה דרך יותר עלובה מזו לסיים את ימיך באקדמיה? האם יש דרך יותר נבזית מזו ליצירתיות שבך לגסוס? לחיות שבך להעלם?

אתה, פרופסור נכבד! תתבייש, תתבייש, ותמשיך להתבייש. בשביל אשתך, בשביל כל הפרסים שקטפת, בשביל כל הסטודנטים שלימדת והדרכת, וככל הנראה גם הטרדת.

לפני שאתה מדבר על אוכלוסיות מוחלשות, על עוולות ועיוותים בחברה, תתמודד עם החרדה הבוערת בעצמותיך הזקנות מנשיות, מאימהות, מזקנה ומאימפוטנטיות רגשית ופיסיולוגית.

ואמנם, ההתלבטות אם להתלונן, שהוא חושש ממנה כמו שחייו תלויים בזה, עדיין עומדת בעינה. אך יודעת אני, שתלונה שכזו תציג אותי באור שלילי למדיי. וביטחוני, עדיין אינו מבוסס דיו. עדיין...

ואולי, הכתיבה אשר כוח אינסופי טמון בה, היא מנוע לתחילתו של ביטחון. הפעם, ביטחון בזכות עצמי.