שש שנים. הייתי בת שש. זוכרת כי זה התחיל כשלבשתי בגד גוף שחור של חוג בלט אליו הלכתי. זה המשיך עד גיל עשר או אחת עשרה.

כל יום אחי הגדול היה נכנס אלי לחדר וקורא לי לבוא אליו. בהתחלה עם כל מיני תירוצים אחר כך זה כבר היה ברור למה. בהתחלה ידעתי שמשהו לא בסדר אבל באמת שהייתי קטנה. ככל שגדלתי יותר , הבנתי יותר עד כמה זה רע ולא בסדר. הייתי סוגרת את הדלת בחדר (בזמן מנוחת צהריים. אמא ישנה ואבא עבד). שלא יכנס.

הוא היה נכנס בכל זאת. העמדתי פנים שאני באיזה טיפול רפואי בבית חולים. אחר כך הייתי פשוט נרדמת. אני זוכרת שהוא היה שואל אם נרדמתי, תמיד הזכיר לי לא לספר כלום וכמה פעמים זה עמד לי על קצה הלשון כילדה.

כשגדלתי עוד והבנתי כמה רע כל זה, הוא כבר למד בפנימיה צבאית, נשאר בבית בסופי שבוע או היה מגיע מאוחר. אני זוכרת ימי שישי, אחרי שההורים יצאו לחברים, הייתי יוצאת מהבית וחוזרת מאוחר כשאני בטוחה שהוא כבר ישן.

אני גם זוכרת את הפעם שהייתי מספיק חזקה להגיד "לא". אז זה גם הפסיק.

הדחקתי במשך הרבה מאוד שנים. מאמינה שלא השפיע עלי ולא השאיר צלקות. היום אחרי שהכל התפרץ אני רואה את הנזקים.