עכשיו אני בת ארבע עשרה. לפני בערך שבע שנים, אני ובן דודי היינו משחקים במושב. במושב הזה גרים הסבים שלי והדודים שלי, אמא שלי שלחה אותי לשם לחופשה. יום אחד בן דודי הציע שנשחק בגינה של איזה שכן. בהתחלה סירבתי, אמרתי שזה לא מנומס. אבל הוא אמר שזה בסדר, שהוא כבר שיחק שם.

התחלנו לשחק שם באופן קבוע, מדי פעם השכן היה גם יוצא, מכבד אותנו בעוגיות, משחק איתנו גם. אחר כך הוא התחיל להזמין אותנו אליו הביתה. היינו באים אליו, וגם שם משחקים, מתכבדים בעוגיות, שוטפים את הידיים בסבון כלים בצבע ירוק. אני זוכרת שיום אחד מצאתי חתלתול והבאתי אותו לשכן הזה. לא יודעת מה עלה בגורלו של החמוד המסכן.

אחרי כמה זמן, הוא אמר שרק אני אגיע. הזיכרון הכי חזק אצלי, זה כשראיתי את הדלת שלו ננעלת. הוא אף פעם לא נעל אותה לפני כן. אני זוכרת את המגע המחוספס והמגעיל של היד שלו על איבר המין שלי, את הריח המבחיל שעלה ממנו. אני זוכרת שנגעלתי מכך שהידיים שלו לא נקיות. זה היה חוזר על עצמו פעם ועוד פעם. תמיד חשבתי שהוא עושה את זה רק כי הוא רוצה בת, כי הוא נורא בודד.

כל פעם הייתי חייבת לחזור אליו, כי הוא אמר. ולא הייתי מספרת לאף אחד, כי הוא אמר. יום אחד באתי אליו עם מכנסיים שהכפתור הוא מבפנים. הוא אמר לי להוריד אותם, זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא אמר לי להוריד את המכנסיים. ניסיתי לפתוח את הכפתור המסובך, אבל ידי רעדו, והוא התחיל לצעוק שאזדרז. נבהלתי, והתחלתי לבכות. הוא נלחץ שישמעו אותי, וצעק עליי שאני אצא מהבית שלו, תוך כדי שטף קללות.

אחרי כמה שנים הוא מת, מהתקף לב.

כמה שנים אחרי שהוא מת, אזרתי אומץ וסיפרתי לאמא שלי. כל חיי עד לפני שנתיים, פחדתי מבנים וגברים בכלליות. אבל לא הייתי משנה את מה שקרה לי, כי כל דבר הוא לטובה, ומה שקרה הופך אותי למי שאני היום. הדבר היחיד שהייתי משנה, הוא שהייתי מתלוננת עליו לפני שמת, לפני שהיה מאוחר מדי. עכשיו מאוחר מדי. וביום כיפור האחרון גם סלחתי לו על מה שהוא עשה לי, אבל אני עדיין חוטפת צמרמורת כל פעם שאני במושב, עוברת ליד הבית שלו.