ילד מהכיתה עבר ניתוח ואני הייתי בוועדת ביקור חולים. איזה כיף, הוא גר מולי - לא צריך ללכת רחוק, פשוט לחצות את הכביש לבניין ממול. ההורים שלו הלכו והשאירו אותנו עם הדוד שלו. היינו שלוש בנות ושני בנים, אפילו לא הייתי בת תשע, הרחתי את הבל פיו שהיה רווי אלכוהול והריח הזה הגעיל אותי עד מאוד. באיזשהו שלב התחלנו לשחק מחבואים כדי לשמח את החבר לכיתה. אנחנו התחבאנו והדוד היה צריך למצוא אותנו, רק שלו היו חוקים משלו.

כשהוא מצא אותי במקום המחבוא הוא גם דאג להוריד לי את המכנסיים והתחתונים כאשר הוא מצויד בלשונו ואצבעותיו שהגיעו לכל חלקי גופי. אני לא ממש זוכרת אם החוקים היו תקפים לגבי כולם אך עד מהרה המשחק הפך להיות ממשי באמת חיפשתי מקום מחבוא. והריח, הריח הזוועתי של פיו היה מחליא. והמשחק הזה היה הכי ארוך שאי פעם שיחקתי, פשוט משחק ללא סוף...

חברה שלי ואני ניסינו ללכת בטענה שכבר מאוחר וההורים מחכים אך הוא לא ממש פתח את הדלת. אין לי מושג איך יצאנו משם בסופו של דבר.

אני לא זוכרת מה קרה מאז חוץ מהעובדה שאחד ההורים ערב את המשטרה ופתאום הייתי בחדר חקירות מיוחד לילדים. המזל שהוא היה גר מולי התברר כחוסר מזל כמה שנים אחרי, כשראיתי אותו מתחת לבניין. אני רק יכולה להגיד שהדבר הזה הרס לי הרבה במערכות יחסים אחרי ובכלל ביחס שלי לבני המין השני. אחד רצה לצאת איתי בתקופת התיכון, וברגע ששמע שאני רוצה לקחת את הדברים לאט בגלל מה שקרה, טרק לי את הדלת בפרצוף.

את הנשיקה הראשונה, שלרובן זכורה כדבר מדהים, אצלי מהולה בעבר. לא יכולתי להרגיש את הדבר הרטוב הזה בתוך הפה שלי, כמו אז, על גופי. היה לי מאוד קשה לבטוח בגברים, ועד היום קשה לי מאוד להריח אלכוהול.

אני מאחלת לכולם/ן שיצליחו להמשיך הלאה זה לא דבר שעובר, אך חייבים להתעלות מעל זה. זה בדיוק מה שהוא היה רוצה שיקרה. היום אני בת 26 נשואה לגבר מדהים שילווה אותי לאורך כל החיים, בדיוק כמו הסיפור שלי.