יש שמספרים בדיוק מה קרה, כל פרט טמון בזכרון ולא מוכן לצאת. האמת היא שאצלי זה ממש לא כך. אני זוכרת נקודות מסוימות, אולי חלק קטן בהיאבקות, אבל לא יותר מזה. מנגנון הגנה של המוח מטראומות. אז למה, תמיד שם, מפריע לי להתקדם ולחיות את חיי ללא פלאש בקים, שכאילו מנטרלים אותי לרגע.

אני זוכרת שזה היה בגיל שש-עשרה, איכשהו נדחפתי לכיתה ריקה. היה מאבק והרבה אלימות פיזית. נגיעות מכאיבות והרבה התנגדות מצידי. זהו, איני זוכרת יותר, הזיכרון הכי קרוב שלי היה מקלחת עם הרבה בכי בחצות הלילה - כדי שלא ישמעו.

לא דיברתי על כך עם חברים לכיתה במשך יותר משנה. לאחר ארבע שנים סיפרתי רק לחברה קרובה. הרבה דברים קראו מאז מבחינה אישית: סיום י``ב, גיוס, בולימיה (שנשמרת בסוד עד היום), שחרור ועוד. חבר רציני לא היה לי אף פעם, אולי אחד וגם זה התברר כקשר לא מוצלח מאוד מהר.

להגיד למישהו שאני אוהבת אותו לא הצלחתי מעולם. גם בדייטים הייתי קופאת בשלב מסוים ודואגת שכל החומות סביבי תקינות ואז הדייט היה נגמר ורק המחשבות ``למה?`` היו רצות איתי כל הדרך הביתה.