עוד מעט אהיה בת 27 ואני עדיין שותקת. עוד שנה יעבור עשור מאותו יום ואני עדיין שותקת.

ישנתי באילת, עיר החטאים. זה היה אחרי שכבר ביליתי את מרבית הקיץ שלי שם. אני זוכרת שחשבתי על זה. שאני עוד מעט בת שמונה עשרה ועדיין בתולה. אצלנו בחברה זה לא היה מקובל.

מתישהו הוא התקשר אליי. זה היה בערב השני או השלישי. כמה שבועות לפני כן נפגשנו, הוא, אני ואמא שלי, וסיפרתי לו שאני נוסעת לאילת. הוא אמר לי שגם הוא נמצא שם ושאשמור את המספר שלו.

מטושטש...

מאוד מעורפל לי, אבל איך שהוא נקבע שאני קופצת אליו עם חברה שלי. עלינו אליו, והיה אצלו עוד חבר. שמענו קצת מוזיקה, הוא הגיש לי אלכוהול בכוס פלסטיק חד פעמית (היה משהו בכוס?). חברה שלי והשני ישבו ועישנו ג`ויינטים - אני לא הייתי ממש בקטע.

מטושטש....

כמה דקות עבור ואני נמצאת איתו בחדר השני, אנחנו מתמזמזים. בשלב מסויים הוא משכיב אותי על המיטה, ואני מרגישה כאילו אני לא ממש נמצאת שם, כאילו אני רואה סרט מהצד. אני לא מצליחה לזוז, והוא מפשיט אותי ומגלגל אותי על הצד. מגלגל כמו שמגלגלים מישהו ישן. ואז הוא נכנס. זה כאב לי בטרוף וגם אמרתי לו שזה כואב. הוא רק ענה לי ``לאט לאט``.

מטושטש....

כבר היה אור בחוץ, יצאתי מהחדר והחברה והשני שכבו מעולפים על השטיח. קראתי לה לבוא איתי החוצה. ויצאנו מבית המלון לכיוון החדר שלנו. כאב לי ללכת. כאב לי לשבת במונית. כאב לי ללכת לישון במיטה שלא שלי.

מטושטש...

הוא לא הרביץ לי, הוא לא קשר אותי או החזיק אותי בכוח, הוא פשוט הפך אותי ללא בתולה ואני לא מבינה איך זה קרה.

מטושטש....

ועד היום, כל כך הרבה זמן אחרי. קשה לי כשבחור נוגע בי. וקשה לי לסמוך על אנשים. ואפילו קשה לי לשכב על הצד, כי כך הוא הניח אותי על המיטה. ואני לא יכולה יותר להתמודד עם העובדה שכל בחור שעובר או לומד איתי הוא אנס פוטנציאלי, שיעשה את זה אם רק תהיה לו הזדמנות. וכל שרותים בתחנה מרכזית הן סכנת חיים.