בשלב מסוים ההכחשות נמקות, הזכרונות צפים ועולים והמציאות טופחת על פנייך היפות. חייתי כל כך הרבה שנים בהכחשה מוחלטת, ללא זיכרונות, ללא פחדים, ללא ריחות וללא רגש.

עכשיו יש רגשות, זכרונות, רגעי אימה וחשק אחד ויחיד לא להיות לא לחיות לא להרגיש.

החשק הנסתר הזה, ריח המוות מלווה כל רגע. כל דקה ואת נלחמת כמו לביאה על חייך אך מראש הדבר חסר סיכוי. ולא, כבר לא חשובים המלחמות, הנצחונות, אף דמעה אחת שלך. הגוף המסכן, הקטן, האומלל הזה גדל הפך לגוף יפה מטופח ומדהים אך הנפש נשארה מדממת וכבר אינה חיה עוד. איש לא ישקם וירפא אותה, רק ינסו להבין, אך להבין איני מסוגלת.

ומה יש להבין? ברגע שפוגעים בך בתור ילדה, כל חייך הרוסים, מדממים וחסרי סיכוי. אולי יש אור במנהרה, אך הוא נמוג מהר מידי ואת הולכת לעבר הסוף וכמה שהסוף הזה מתוק ואת רק מיחלת לקיצו.

הרגעים הללו הם רגעי הסוף, בהם דבר לא נשאר ממך, אפילו רצון לקרב את הסוף.

במכלול הרגשות אינך יכולה לחוש. ואיך אפשר, עשרים ושתיים שנה עברו מהיום הארור ונשאלת השאלה למה? לשם מה? מה המטרה? ואם אין באמת מטרה אז למה צריך את זה? יותר מידי שאלות ללא מענה.

עכשיו זה הרגע בו את מתמודדת עם חייך, עם הזכרונות והתחושות, ואין כוח לעשות דבר אשר יאריך את חיי. הכאב הנורא מכל הוא האכזבה שאת תגרמי לאוהבייך.

אני מבקשת סליחה ממך יקירי, אתה הדבר הנפלא בחיי, רק ממך אני נפרדת, רק אתה שווה את המילים האחרונות שלי, לפני שאני מבינה שזהו זמני הגיע אולי זה יבוא לאט לאט אבל ההחלטה כבר שם.

ולכול הילדות שעברו אונס, התעללות והשפלה בחייהן, תחיו ותהיו חזקות.

אפוא שלא יכלתי ולא עמדתי, יותר מידי דברים התרחשו בחיי הקצרים. יותר מידי...

אנא ממך, צרי קשר עם המוקד שלנו בטלפון 1202. תודה