פתאום בא לי בראש, שזו הייתה תקיפה. אני אישה מצליחה ואם שעובדת ונוסעת הרבה.

לפני כחצי שנה הייתי לבד בחו"ל במסגרת העבודה לתקופה ארוכה. קצת התאהבתי במישהו הממונה עליי, נמשכתי אליו ופנטזתי עליו. הוא כנראה הרגיש בכך וביום ההוא התחיל לשלוח ידיים, כאילו כדי לבדוק מה העניינים. זה היה נראה לי כל כך לא קשור אליו, שהיה בעיניי מקסים ומושך, אבל הידיים היה מגעיל, לא הבנתי מה קורה.

באותו לילה אכלנו כל העובדים יחד ושתינו ואז הלכנו כל אחד לחדרו. אחרי כשעה כשהייתי במיטה אני קולטת את הפלאפון שלי מהבהב - הוא מתקשר. לא הבנתי למה הוא מתקשר ואינסטינקטיבית לא יכולתי להתעלם, ומתוך הרצון לרצות את זה שמעליי, שלחתי לו הודעה ושאלתי, "חיפשת אותי?" הוא ענה שניסה והתקשר אליי לחדר, ואמר שאנחנו חייבים לדבר פנים אל מול פנים. הוא לא הסכים לשמוע לא ואני אמרתי בפירוש, "לא. אל תבוא!", כבר הלכתי לישון והוא אולי רק נדלק מזה עוד יותר ואמר: "יש לך חמש דקות להתכונן" וסגר את הטלפון. לא ידעתי מה לעשות התלבשתי וחיכיתי.

הוא בא אחרי 2 דקות, בטיפשותי פתחתי לו ומיד הוא התנפל עליי, הפיל אותי למיטה אבל כאילו בעדינות, לא האמנתי שזה קורה לי כל הזמן בראש שלי היה קול שאומר, זו טעות, הרי אני לא ילדה קטנה, איך זה שהסרט הזה בא לי עכשיו? אמרתי לו שאני לא רוצה, שאני אישה נשואה ולא מעוניינת, והוא אמר "אנחנו לא חייבים לעשות כלום, זה רק חלום, את חולמת." תוך כדי זה הוא מנשק אותי בעיניים עצומות ומנסה להקסים אותי כאילו שהוא איזה קזנובה. כאילו בעדינות מפתה אותי אבל בעצם תופס אותי ולא נותן לי אפשרות לברוח, מפיל אותי על המיטה ומנשק אותי ואני כמו מטומטמת קפואה ומצד שני רוצה שהוא יילך אז מנסה לרצות אותו, מנשקת אותו ואומרת לו: "לך מפה עכשיו אני לא רוצה. אתה צריך ללכת."

כך זה היה כל התקיפה, הוא מדבר ומשכנע אותי אומר שלא חייבים כלום, אפשר רק לשבת בשקט ולעשות אחד לשיני נעים. ואני מסרבת אבל לא מתנגדת פיזית, לא עלה בדעתי לצעוק ובראש שלי קול אומר שזה לא באמת קורה לי. אחר כך הוא רצה מין אוראלי אבל נחנקתי, אמרתי לו שאני לא מסוגלת. בשלב מסויים רציתי להביא את הסיפור לסיום, הרגשתי שאני רוצה שהוא יילך ואם אני לא מצליחה להביא אותו ללכת בצורה אחרת אז פשוט הורדתי את התחתונים. הוא שאל אם אני בטוחה ואמרתי כן. רציתי שזה ייגמר כבר, זו האמת. לא יכולתי יותר וחשבתי כנראה שאם הוא יגמור אז הוא יילך. וזהו, הוא גמר, ואמר: "עכשיו אשאר פה לידך ואחבק אותך עד שתירדמי, ואז אלך". אבל שכבתי רחוק ממנו מחוללת, לא מבינה מה קורה, בהלם מנסה לשכנע את עצמי שמה שקרה היה בעצם ברצוני ושההשתעשעות פשוט הלכה רחוק מדיי. עשיתי את עצמי ישנה ואז הוא הלך.

למחרת נפגשנו בבוקר, לאחר שלא עצמתי עין, הוא שאל מה שלומי ועניתי שאני על סף התפרקות. אוי, אלוהים, הוא אמר בהשתתפות מעושה בצער, שגרמה לי להרגיש כמו ילדה קטנה ומפגרת ואמרתי לא זה לא אשמתך. אני ילדה גדולה. למחרת דיברתי איתו, שאלתי האם אתה מודע לזה שאמרתי לך לא? הוא אמר כן, הפה שלך אמר לא אבל הידיים החזיקו אותי חזק וביקשו כן. אמרתי לא עוד והוא אמר טוב, אבל אם תרצי אותי תקראי לי ואני אבוא בריצה.

חשבתי שהחזרתי לעצמי את השליטה אבל טעיתי. ניסיתי להעמיד פנים שאני מאוהבת בו כדי להדחיק את העובדה שהייתה פה תקיפה. מנגנון הדחקה משובח. עד היום אני כביכול משחקת בנדמה לי איתו, כדי להגן על עצמי מהאמת. זו כן אשמתו. הוא ניצל את מעמדו ואת העובדה שמקצועית הייתי נתונה בידיו הוא עשה מעשה נורא.

האם זה נורמלי שאני מנסה לשחזר כל הזמן את הרגע הזה? האם זה בסדר שאני עדיין בקשר מיילים איתו? ולפעמים אני מנסה לשאוב בטחון ממנו? מהמקום הזה, המעריץ, העיניים המעריצות שהוא תלה ותולה בי?

אני מנסה להזכיר לעצמי שאני לא צריכה אותו ואת ההערצה המזוייפת שלו שאני נהדרת ושווה ונפלאה. לפעמים זה מצליח ולפעמים אני נופלת.