לא פעם ראשונה שאיבדתי את בתוליי, כי זה קרה אחרי.

לא פעם ראשונה שפחדתי בחיי, כי פחדתי מהמפלצות בלילה עוד שהייתי קטנה.

אבל זו בהחלט הייתה פעם ראשונה של משהו. ובניגוד למה שאומרים, אני מקווה שאין פעם ראשונה לכל דבר.

הייתי בת 16, בכיתה י" או י"א ובית הספר והבית שלי היו במרחק מסוים בקו ישר. בדרך הייתי צריכה לעבור ליד בית ספר אתני אחר.

לא הפריע לי, חונכתי להכיר אדם לפי היחס שלו לעולם ואלי, לא לפי מוצעו או צבעו.

אפילו התעלמתי מהקללות או האמירות העסיסיות שהיו מגיעות לעברי בשפה שלמדתי רק איך להגיד בה: "אני תלמידה, שמי..."

אבל יום אחד. זה היה חורף. אני זוכרת כי היה לי מעיל גדול. חזרתי הביתה ובדיוק יצאה מבית הספר קבוצה של 5-6 בנים.

הם הלכו בעבקותיי. ככל שהגברתי צעדיי הם צעדו בעקבותיי.

זו לא הייתה פעם ראשונה שפחדתי. זו הייתה פעם ראשונה שפחדתי כך.

הרגשתי את הלב שלי פועם כל כך חזק. ומצד שני קפאתי. פחדתי כל כך.

הם השיגו אותי והלכו לצידי. מדברים אלי חצי בעברית חצי בערבית. התחילו לגעת לי במעיל, ללטף לי את השער. רציתי לצרוח אבל שתקתי.

היה לי מזל גדול באותה הפעם הראשונה.

כי בדיוק אז, מעבר לפינה הגיח מישהו. אני לא יודעת אם הוא ראה את מה שקרה או לא אבל הבנים הפסיקו.

היה לי מזל. זה היה לאור יום אבל מלבדו הרחוב היה שומם. ופחדתי.

איך שהם הפסיקו אני ברחתי לפנייה הבאה, אפילו שזו לא הייתה הדרך שלי, ורק אחרי שראיתי שהם נעלמו הרשתי לעצמי לבכות. הרשתי לעצמי לכעוס. הרשתי לעצמי לכעוס על עצמי שלא עשיתי כלום.

והרשתי לעצמי, שנים אחר כך - לסלוח לעצמי.