זה קרה כשהייתי בת עשר בערך אולי פחות הייתי בכיתה ה". יש דברים מהמקרה שאני מתקשה לזכור אך אנסה להעביר לכם את כל מה שאני זוכרת מאותו מקרה נורא.

גרתי בישוב, שם היינו ממש חדשים, גרתי עם הוריי. מגיל קטן הייתה לי חרדת נטישה ולא היה לי קל להסתובב עם בני גילי ולצאת מהבית, משהו בהם תמיד הפחיד אותי. לא הצלחתי עדיין להשתלב עם בני גילי וחיפשתי ילדים אחרים להסתובב איתם. הם היו חבורה של ילדים, שני בנים ושתי בנות, רחוביים כאלה קצת פושטקים. הם היו אז אני חושבת בכיתה ח" או ט" אני לא בטוחה.

ישבנו באיזהשהו מקום, לי זה היה נראה נורא מאוחר, אולי גם בגלל שהיה חורף והחשכה ירדה מוקדם יותר. המקום היה חשוך ומוסתר, בו הם היו מעשנים ומדברים. אני ישבתי איתם ומפה לשם, אני לא זוכרת בדיוק, השיחה כנראה התגלגלה לדיבור על תכנים מיניים. והם התחילו להשוויץ ולדבר על הניסיון המיני שלהם בעיקר בינם לבין עצמם.

ליד הייתה פלוגה של הצבא ובסמוך אליה היה מגרש חניה אשר שימש את החיילים. הם לקחו אותי למגרש החניה החשוך והמנוכר בו חנו כמה מכוניות בודדות אחת בסמוך לשניה. הבנים היו אחים והבנות היו חברות שלהן מהישוב. שתי הבנות ובן אחד הלכו לצד אחד של המכונית בטענה שהם הולכים לעשות שם דברים מיניים, ואני והאח השני היינו בצד השני של המכונית, מה שלא איפשר לנו לראות אחד את השני גם בגלל החשכה הנוראית.

הנער הזה החל לגעת בי מתחת לתחתון ושאל אותי אם זה נעים לי? אני כמובן שלא הבנתי מה קורה באותו רגע, קצת נלחצתי אך אמרתי לעצמי תיכף הם יבינו את עצמם ואולי יעזבו אותי. כי לא האמנתי שבגילם הם עושים דברים כאלה ובטח אלה סתם דיבורי סרק.

לאחר כמה רגעים, הנער שהיה איתי הוציא את ידו מתחתוני פתח את מכנסיו וביקש ממני לעשות לו "ביד" אני לא רציתי והוא ניסה לשכנע אותי שוב ושוב, כאשר ראיתי שזה לא יעזור לי, ואני הרי גם רוצה להיות בחברה ולהתקבל לחבורה "המגניבה" שלהם, ניסיתי, אך אחרי שניה הפסקתי, זה פשוט הגעיל אותי. לאחר שהוא ראה כי הוא לא יצליח איתי הוא קרא לאחרים ואח שלו פנה אליי (וכעת כולם גם הסתכלו עליי אם אני יעשה את זה או לא) והוא ביקש שאני "ארד" לו.

אני לא יכולה לתאר לכם את הגועל שחשתי באותו הרגע, אך זה ממש לא עזר לי, אני התנגדתי אך הבנות בעיקר התחילו לנסות לשכנע אותי בטענות שזה לא נורא וזה כלום והן עשו את זה המון פעמים וזה כיף.

הנער הוציא את איברו ממכנסיו וכשאני חזרתי ואמרתי שאין על מה לדבר. אני לא יעשה את זה. הן אמרו לי לדמיין שזו סוכרייה או בננה. ראיתי שאין לי ברירה כולם לוחצים ואולי גם אחרי שאעשה זאת הם יניחו לי לנפשי וניסיתי ואיך שהכנסתי את איברו לפי כמעט והקאתי.

לאחר שהחבורה ראתה זאת הם הבינו שזה לא ילך וניסו משהו אחר. הם לקחו אותי לאיזשהו מחסן קרוב שבו היה שולחן והיה ניתן לשלוט שם על האור. שתי הבנות החלו להתמזמז מולנו כדי שאני אראה שזה שום דבר ולא נורא. אחד האחים היה אחראי על האור והשני, זה שהייתי איתו בהתחלה, היה איתי ואמר שהוא רוצה שנשכב. אני לא הסכמתי, אמרתי שאני רוצה להישאר בתולה ושזה מאוד חשוב לי ואמרתי שאם כבר אני מסכימה אז רק "מאחורה". הוא לא הסכים ואמר לבנות שאין מצב והוא לא עושה את זה. אני שהייתי בתנוחת דוגי על השולחן המשכתי להישאר כך והם דיברו ביניהם מה לעשות בענייני.

הבנות החליטו לעשות לי קטע ומצאו כפית. רק לאחר המעשה הבנתי זאת, כמובן, את הכפית הם החדירו לי לישבן אני כמובן חשבתי שזה איברו. לאחר שעשו כן הם העיפו את הכפית לרחוב והכל נפסק. אני התלבשתי והמשכנו לשבת במחסן ביחד ולדבר. הם דיברו על עיניינים מיניים וכנראה ניסו לשכנע אותי לעשות עוד דברים, אני זוכרת שכל הזמן צעקתי שאני לא רוצה. אחרי כמה שניות אמא ואבא שלי הופיעו ואמא שלי התחילה לצעוק "בואי הביתה עכשיו, מהר". היא כנראה הבינה שמשהו קורה ואני בתגובה לא הפסקתי לבכות כל הדרך הביתה וגם בתוכו.

לאחר המקרה לא הפסיקו לי החרדות, פחדתי לצאת מהבית שמה החבורה הזאת תיזכר בי ותספר למישהו, התביישתי, לא הבנתי, חשבתי שאני לא הייתי בסדר, נהפכתי לצל מהלך אשר לא מדבר, מילדה שמחה וצוחקת לילדה מופנמת ומפחדת מכל צל שעובר. שנים שאף אחד לא ידע על המקרה ואני המשכתי להסתובב עם הרגשות נוראיות, פחד, וחרדות, שילשולים ובחילות. מבלי שאף אחד יוכל לעזור לי.

כיום אמי יודעת ועוד כמה אנשים קרובים. חשבתי לתבוע ואף הייתי במרכז סיוע והתייעצתי עם עורך דין אך החלטתי שלא משום שאני מפחדת מהתהליך המייגע והרגשות שיעלו.

אני מברכת על היזמה של הקמת קיר עדויות זה וקוראת לכל מי שעבר דבר כה נורא לדבר ולפתוח את הנושא למרות שזה קשה ואף לכתוב כאן את הרגשותיו משום שזה משחרר ועוזר אפילו במעט. ואת כל מה שקרה לכם לא לשכוח ולא לסלוח רק לנסות ולהתגבר על הכאב המכרסם.