יש כאן יותר מידי פרטים,יותר מידי דברים. לפעמים כשאני מסתחררת אני מנסה להבין איך יכול להיות שקרו כל כך הרבה דברים? ועם הניסיון הזה פתאום פורץ חזק הפחד הזה שבטח אי אפשר להאמין. יותר מידי דברים.

היום אני בת 36 ואני לא מרגישה זמן. סתם גיל ללא משמעות והקשר לכלום. אני גם לא מרגישה אישה. גם לזה אין שום משמעות. מה שאבא שלי עשה לי קשור ולא קשור. את האריה הזה השואג אני מבקשת לשכוח.

אבל במקביל קרו דברים נוספים, היה את הזקן שגר בקצה הרחוב שתמיד במדרגות היה עוצר אותי תופס לי את הראש ומנשק. כשהיה מתרצה היה שולח אותי הלאה. היה את זה שעקב אחרי תמיד, הייתי הולכת עם חברה ברחוב והוא תמיד היה מסתתר ופתאום בלי שום התרעה היה מהלך צמוד צמוד אחרי ואני הייתי בורחת. היה את נהג האוטובוס שהיה סוגר את הדלת ומבקש שוב ושוב שאנשק אותו. והייתי מתחננת - תפתח את הדלת. היה את הזקן המכוער שהיה עומד בשער ותמיד הייתי עוברת והיו נוגעים לי בשדיים. היה את זה שהגיע באופנוע ועמד לידי בתחנת האוטובוס וכל האיבר שלו בחוץ ואני לבדי מחכה לאוטובוס שכבר יגיע. ואני פוחדת אם לברוח כי הוא יסע אחרי אך אם אשאר לא אוכל לעשות דבר אלא להתחנן שיסתלק ואז גם להתסכל.

אבל היה את הדבר הנורא מכול. בגיל 24 התקשר אליי אדם שאינני מכירה. הוא הגיע אליי בדרכים לא דרכים והתפתתי להאמין. שלושה שבועות הוא כישף אותי ואז קרא לי לבוא. עליתי על הרכבת ונסעתי לבדי, איזו מטומטמת, הגעתי לדירה של חדר. על הארון אקדח והחדר היה מלוכלך כל כך. מה יכולתי לעשות? נפלתי על המיטה והוא עשה בי מעשים איומים היה לו מקל אדום אולי שניים והוא קרע אותי לגזרים. מאז אני גם לא מדברת. בשביל מה?

את בעלי הכרתי אחרי האשפוז, רציתי להיות נורמלית. ברחתי לו הייתי קופצת מכול מקום, הוא התמיד ולא נשבר. היום זה כבר לא אותו הדבר היום הוא שבור להיות נשוי לשורדת, זה לא קל. אני אישה שלא נותנת שיגעו בה, וכל פעם שהוא מתקרב אני נבהלת נורא. לא נוגעים בי בכלל ואני עצובה. ביתי הקטנה נולדה בהפרייה כי אפשר אחרת, ועכשיו היא מתחננת לאח נוסף ואני לא יודעת מה עושים ואיך ממשיכים.

אין לי גוף.

אין לי דרך.

אני מתנהלת ונעלמת.

זה הסיפור שלי.

סיפור הצלחה? אולי לא

במיוחד שאני רוצה למות.

במיוחד שהפציעה העצמית שנמשכת שלוש שנים לא נפסקת.