לפני הרבה שנים הייתה ילדה אחת, כאב לה הגרון, לקחו אותה לרופא.

הרופא לא בדק לה את הגרון, הוא הוריד לה את התחתונים ואצבעותיו החליקו פנימה.

לפני לא הרבה חודשים, גיליתי שאני זאת הילדה. שהכל היה סגור בתוכי. לפתע הכל נפרץ, כמו משהו שאי אפשר לעצור, הזיכרונות עלו, בצורה של פלאשבקים, התנתקות, הרגשתי שאני בשני מקומות יחד, כאן ושם, בלי יכולת לשנות את העבר ובלי יכולת לזוז בהווה.

עבדתי על עצמי, הבטחתי לעצמי שלא אתנתק יותר, שאהיה חזקה.

אבל ההבטחות שלי לעצמי היו כמו חריטה על קרח מתחת לשמש הקופחת, הקרח נמס ואיתו ההבטחות, כאילו שלא היו קיימות בכלל.

אחרת איך אפשר להסביר את זה, שקפאתי שוב? ששוב היה לי פלאשבק.

אולי זה קשור בעובדה שהייתי עם מישהו שהתחלתי לצאת איתו? הוא רצה שנשכב ואני לא רציתי. הוא המשיך בכוח. בהתחלה אמרתי לו שאני לא רוצה וביקשתי שיפסיק. אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי לא יכולה לזוז קפואה. שוב פלאשבק שוב הכל חוזר. לא יכולה לשנות את העבר ולא יכולה לשלוט בהווה. פתאום הוא החליק פנימה. וכאב חד זיעזע את כל הגוף שלי.

ועכשיו, עכשיו אני מנסה להבטיח לעצמי לשכוח. מנסה להבטיח לא להתנתק. מקווה שהפעם לא אחרוט דברים בקרח.