הסיפור שלי טרי טרי. כשאני מנסה לנסח אותו עכשיו אני נעה ללא הרף בין אדישות לבין זעזוע. עם זאת, זה מזכיר לי יותר מדי דברים שקרו בעבר.

היום הגעתי לעסק מסויים בדרום תל-אביב כדי להזמין חומרים לפרוייקט ללימודים. עבדתי איתם בעבר ולמרות שהבעלים הוא איש מבוגר, סליזי ולא נעים, בתור סטודנטית דחוקה אני נאלצת לבחור בזול והמהיר ביותר. עד היום זה הסתכם בחיוך שווה הנחה.

הגעתי בשעת הסגירה. הדלת היתה נעולה והוא פתח לי - כשלגופו מגבת בלבד. התנצל ואמר שהוא מתקלח לקראת היציאה, יש לו אירוע. החלקתי. דיברנו על העבודה תוך שהוא נותן לי ליטוף אבהי על כתפי מדי פעם.

יצאתי משם, ואחרי עשר דקות הוא התקשר, שאל אם אני מעוניינת שיסביר לי איך עושים משהו שאצטרך לעשות לבד אחר כך, כשאקבל את החומרים. כמובן שנדלקה לי מיד נורה אדומה, אבל עמעמתי אותה מהר - ממילא יצטרך להסביר לי את זה מחר. חזרתי.

הפעם הוא היה לבוש תחתונים בלבד. התלבטתי ארוכות אם לומר לו להתלבש, אני מניחה שהתביישתי להעלות את הנושא בכלל. הוא הדגים על מכונה גדולה מה עליי לעשות ואז נתן לי לעשות לבד, בזמן שהוא מרייר על כתפי. ואז שאל האם אני רוצה ``לקבל את כל העבודה בחינם``. אמרתי בזעזוע שלא, וחשבתי שסגרתי את העניין באסרטיביות המדומה הזו שלי.

סיימתי, נפרדנו והלכתי לכיוון היציאה. הוא ניגש כדי לפתוח את הבריח הנעול שעל הדלת, וכשרכן לעבר הדלת ניסה להצמיד אותי אליו ולנשק אותי. הדפתי אותו וצעקתי. הוא התנצל. אמר שרק בהסכמה. שאל אם אני כועסת.

ועם כל הכעס, הזעזוע, התדהמה ותחושת ההשפלה, כל מה שחשבתי עליו היה הפרוייקט שלי. זה שלא אצליח להגיש בזמן אם האיש המסויים הזה לא ידאג לספק לי את החומרים למחר. אמרתי רק שידאג לי לחומרים.

מחר אני אחזור לשם, בלוויית בחור חסון שהייתי צריכה לשכנע שלא להרוג את האיש. אאיים עליו בתלונה. כביכול, יצאתי בזול.

אבל בפעם המי יודע כמה בחיי, אני משחזרת את כל הסצינה שוב ושוב. מדוע מלכתחילה הכנסתי את עצמי לסיטואציה הזו? ביודעין. מדוע קפאתי? מדוע לא דרשתי שיתלבש? מדוע לא הגבתי באלימות כשניסה לכפות את עצמו עלי? נודרת לעצמי שאחזור להסתובב עם גז מדמיע, שאלמד קצת הגנה עצמית, שאפתח חוזק פיזי למקרים גרועים יותר, חס וחלילה.

ואני יודעת שזה לא שם. שום גז מדמיע לא ילמד אותי לשמור בקנאות על גופי ועל כבודי כשאלה מותקפים באלימות, כמו שלא שמרתי יותר מדי פעמים, עם בוסים בעבודה, עם שותפים לספסל באוטובוס, עם חלאות שעמדו מאחורי בתור. מבטיחה לעצמי, בפעם הבאה, לדעת להתנגד.

איזו פעם הבאה. האתגר האמיתי הולך להיות מחר, כשאצטרך להתעמת אתו. כשאצטרך לעמוד על שלי ולהבהיר שזה לא יעבור בשתיקה. שיש לי קול ויש לי כוח. זה לא מובן מאליו.