בת חמישים. עובדת כמטפלת סיעודית.

כשהייתי בת חמש אמי נפטרה. זה היה אחרי שנים שהיא סבלה מסרטן, כך שאני מניחה שזה היה הדבר הנכון ביותר בשבילה. נשארנו רק אני ואבא וכל מה שהיה עד אז מתחת לפני השטח, בנגיעות בלבד, הפך להיות גלוי לחלוטין.

מהר מאוד עברתי לישון איתו במיטה. הרגשתי כאילו אני אישתו. הוא תמיד היה קורא לי "האישה הקטנה שלי". זה נמשך שנים. עד היום אני לא ממש מבינה איך אף אחד לא עלה על כל העניין, כי עובדות סוציאליות כן באו לבקר כמה וכמה פעמים, אבל אף אחד לא עשה כלום. אף אחד לא שאל. אני לא ממש חושבת שלמישהו היה בכלל אכפת.

בכלל, הייתי ילדה מאוד מוזרה כשהייתי קטנה. נהגתי לשבת ולדבר עם עצמי כדי להירגע, זה היה טקס קבוע שלי כל פעם שהרגשתי מפוחדת ולבד. באותן פעמים, ניהלתי שיחות עם אדם בלתי נראה. אני יודעת שזה נשמע מוזר ומטורף, אבל זה עבד. תודה לאל על הדמיון.

הייתי מטיחה את הראש שוב ושוב בקיר, עד שהכרתי התערפלה.

כשהייתי בת 13, אני לא יודעת אפילו מה בדיוק היה, אבל נמאס לי וברחתי.

חזרתי אחרי כמה ימים, כי לא יכולתי לשכוח איך הוא אנס אותי ושדד ממני את עצמי, אז חזרתי להתעמת איתו.

דפקתי בדלת. הוא פתח וכשראה אותי הסתובב והלך לכיוון הסלון. הלכתי בעקבותיו. הוא הלך לכיוון החדר שלו, היות ולא ממש רציתי למצוא את עצמי אתו בחדר, הסתובבתי לצאת. הוא תפס את ידי ומשך אותי לחדרו. הוא קרע את בגדיי ודחף אותי על המיטה. צעקתי "לא!!!!!!!!!" . זה לא עזר.

לא הבנתי איך יכולתי לתת לזה לקרות שוב? הוא עשה בדיוק את מה שעשה בפעם הקודמת, אבל הפעם לא כעסתי עליו. הפעם אני אנסתי את עצמי. זו הייתה אשמתי. איך יכולתי לחשוף את עצמי בצורה כזו להתעללות שוב? למה?

ואז הוא ירד ממני והלך לסלון. אספתי את בגדיי במהירות, ברחתי מהבית חצי עירומה, הבגדים שלי היו קרועים, אבל לא היה לי אכפת. רציתי לברוח משם.

פשוט המשכתי לרוץ, לא הסתכלתי אחורה. כל הזמן כעסתי על עצמי, איך יכולתי להיות כזו טיפשה? איך יכולתי להיות כזו טיפשה?

לא חזרתי לשם שוב. עברתי לגור ברחוב. כדי לחיות, מצאתי את אותם גברים שישלמו כדי לשכב איתי. הייתי זונה מגיל כל כך קטן, אז מה זה כבר משנה?

עישנתי ושתיתי את עצמי לדעת. הייתי צריכה עזרה, אבל לא היה לי למי לפנות.

המשכתי לחפש אהבה דרך מין. שכבתי עם כל מי שהיה נחמד אלי. לא ידעתי מה עוד אני יכולה לעשות. חיפשתי אהבה, אבל חשבתי שמין ואהבה זה אותו הדבר. אז שכבתי עם כל מי שאהבתי באותו הרגע. אם אהבתי יותר מאדם אחד, שכבתי עם יותר מאדם אחד. לפעמים האהבה לא הייתה מינית, אבל הקרבתי את גופי כדי להוכיח את אהבתי בכל מקרה, במאמץ לשמר את האדם הזה בחיי.

באיזשהו שלב, עברתי לגור בדירה חצי נטושה עם חברה (גם מהרחוב) והתחלתי להרגיש מוזר. הרגשתי כאבים שלא חוויתי בעבר, התחלתי לפחד מכל דבר. הפרנויה השתלטה עלי ושנאתי את זה. הרגשתי כאילו מישהו רודף אחרי.

לא יכולתי להתרכז בדברים קטנים, כך שבמקום לדבר שתיתי והמשכתי לשתות עד שלא יכולתי להחזיק את הבקבוק. לילה אחד, אחרי שגמרתי לעבוד, שתיתי ושתיתי ושתיתי. התעוררתי רק אחרי ארבעה ימים. משהו השתנה. לא יכולה להסביר בדיוק מה, אבל חדות המחשבה שלי נעלמה.

ניסיתי למצוא נחמה בדת, אבל לא ממש מצאתי. הרגשתי כאילו אני מתה מבפנים. לא רציתי לחיות יותר. לא ידעתי מה לא בסדר איתי.

התחננתי לאלוהים שיעזור לי. לא יכולתי לשאת את זה יותר. הייתי תקועה. הייתי זונה ולא סבלתי גברים. הרגשתי כאילו אני מסתובבת בערפל כל הזמן. הרגשתי שהכל חונק אותי.

בכיתי והתחננתי שאלוהים יסלח לי. לא התאמצתי להתלבש או להתבשם. כל מה שיכולתי לחשוב עליו הייתה השאלה אם אלוהים יסלח לי.

החלטתי להתאבד. בלעתי למעלה מ-300 כדורים. שמעתי במעורפל את השותפה שלי צועקת, את האמבולנס.

הייתי בתרדמת כמה ימים. כשהתעוררתי, אשפזו אותי בבית חולים לחולי נפש.

הייתי שם כמעט שנתיים.

היום אני יודעת שאני פגעתי בעצמי יותר מכל שאר הגברים.

איש מעולם לא הטיח את ראשי בקיר, אני עשיתי את זה. איש לא הכריח אותי להשתמש בסמים ואלכוהול, אני החלטתי לעשות את זה. איש לא ניסה להרוג אותי, חוץ ממני. כך שלמעשה, אני המשכתי להתעלל בעצמי, הרבה אחרי שזה שהתעלל בי כבר לא היה באזור.

במהלך האשפוז למדתי על עצמי כל כך הרבה. בניתי את חיי מחדש. שיניתי את שמי, כי לא רציתי לשאת את שמו של המתעלל שלי.

המטפלת שלי אמרה לי ששינוי השם לא ישנה את העבר. טוב, אני רוצה לומר לכם שדבר לא ישנה את העבר, אבל יש לי שליטה על העתיד שלי.