מילדות מוקדמת המפגשים עם המושג הזה

של ``הטרדה מינית`` לבש גוונים רבים בחיי.

כבת יחידה בין ארבעה בנים בני גילי ביישוב קטן, השלב שבו ילדים מגלים את ההבדלים הפך עבורי לתחילתה של סחטנות אשר עשתה שימוש במגעים מיניים לשייכות חברתית. ``תראי לנו, וניתן לך לשחק איתנו``, ``תני לנו לגעת ולא נגרש אותך מהחבורה``. לעיתים הייתי מתמרדת, לעיתים נכנעת לצורך להרגיש שייכת.

עברו שנים, במקום מגורים אחר החליטו שני נערים גדולים ממני ש``יש לי משהו יפה`` בין הרגליים שהוא שלהם לגעת. זה היה חד משמעי והסתיים ברגע עם אגרוף, צעקה ומנוסה של השניים.

בצבא ובמקום העבודה שאחר כך המושג החל עוטה גוונים של אפור: הערות כחלק מ``תרבות`` ארגונית, הצעות מגונות כלשון הומוריסטית, נגיעות של מה בכך.

היה זה המפגש האחרון שהתגנב כאכזרי מכולם. הוא היה אדם ששלט בכל אספקט יומיומי של חיי במשך קרוב לשנה - המאמן שלי. רכש את הערכתי ומעל לכל את אמוני המוחלט בכך שהוא רוצה רק בטובתי ובהצלחתי. כאשר ביקש לראשונה והפציר והפציר והפציר רק לנשיקה, ``תמימה`` נאותי להסכים, אבל זו לא הספיקה. גם מגע ``תמים`` לא הספיק, וגם פעם אחת ``לעשות אותי``.

במשך שנתיים שיחק בי, מצא בנוכחותי פורקן לתשוקות ולפנטזיות שחברתו (כעת אשתו) לא נענתה להן, מבטיח בכל פעם שיותר זה לא יקרה שוב ביננו, מפר את ההבטחה בכל פעם מחדש. הרגשות היו מתעתעים והגבול בין תחושת הניצול לבין המחשבה שזו מציאות נורמלית גם אם קשה של קשר בין אנשים אוהבים הזינה בתוכי תחושת אפסות וכישלון, רוקנה אותי מכל תחושה של ערך עצמי.

נפגעתי מקצועית - כי איך אפשר לנצח תחרות כשאת לא מסוגלת להאמין שאת שווה משהו, חברתית - כי איך אפשר להסתכל לחברים בעיניים כשאת חייה כשפחה של מישהו, שפוטה לכל רצונותיו ונשלטת בצורה כל כך מוחלטת. הכל היה צבוע בגוונים של אפור, לא היו לי חומות הגנה מול הדרישות שהציג, הוא היה השותף היחיד לסוד, זה שתמך וזה שביקר ( ``איך זה שבנות אחרות יכולות להתמודד עם קשר כזה בינן לבין מאמן, ואותך זה שובר?`` ) היו רגעים שקיוותי לרגע של ``שחור ולבן`` כמו עם שני הנערים.

לנצח נחרט

על ליבי,

האות שצרבת

בשקר ניבזי,

בעבור מגע שפתיי

הקרבת את אהבתי,

בעבור מגע שדיי

רוקנת את רוחי,

בעבור פורקן חלצייך

פיזרת שפיותי,

כאבק נישא באופק

עוכר את מבטי.

הלהבה ששרפה אהבתי

גוועה,

הרוח שפיזרה דעתי

שכחה,

עפר שפיותי

ברדת דמעותיי

שקע.