לאחרונה החלו עולים בי זכרונות, לראשונה שיתפתי את אחד החברים שלי בכך: הוא ייעץ לי לפנות למרכז סיוע לנפגעי תקיפה מינית ואלימות, בתחילה לא הבנתי איך אני קשורה למקום הזה שתמיד הציף בקרבי רגשות אמפתיה ורחמים על הבנות שצריכות אותו, תמיד הרגשתי כל כך רחוקה עד שקראתי את העדויות.

וזו העדות שלי, אני זוכרת אותי, ילדה, לא באמת מבינה. בהתחלה הם היו עולים איתי במעלית, יחד או לחוד ונוגעים בי, אינני ממש זוכרת אם הם דיברו, אבל איכשהו, בין הפחד לבלבול, חשבתי שהם עושים זאת מאהבה.

פעם אף התדפקתי על דלתם רוצה להגיד משהו, בטוחה שהם אוהבים אותי, אינני בטוחה אם היה מענה ,אם לאו.

זה מדהים עד כמה ההורים לא היו ערים למה שקורה סביבם, כשהייתי נשארת חולה בבית עם אחד מהם הם היו נותנים להם יד חופשית לשחק איתי, מה האינטרס של נערים הגדולים ממני במספר לא מבוטל של שנים ל"שעשע" אותי?

הורי היו תמימים, או טובים מידי ולכן לא העלו על דעתם, לפחות לכשאהיה אמא אדע.

אני זוכרת שמתישהו התחלתי להבין, הייתי בורחת, הפסקתי לעלות במעליות ואמא חשבה שזה בגלל הפחד להיתקע. כן, פחדתי. הייתי רצה במדרגות, כמהה להגיע לדלת הוריי בקומה הרביעית, לעיתים הם היו מחכים לי שם ומבצעים את זממם, נוגעים בכוח, ואני ילדה מפוחדת, כבר אולי קצת יותר מבינה, אבל שותקת.

בגיל 15 וקצת פגשתי את הילד שעזר לי {בלא ידיעתו} להתמודד ולהיות מי שאני היום , עד אז הייתי מסתירה אותי.

כשהתחלתי להתפתח הייתי עוטה על עצמי שכבות של בגדים, שכבות של פחד שמא אני אשמה. היה רגע בו החלטתי לחשוף את הסיפור בפני בת דודתי שהייתה אז בגילי, היא לא אמרה כלום, מאז הדחקתי ועד היום,

ומאז גיל 15 וקצת, כשהבנתי כנראה בתת מודע שלבד זה הפחד, שלבד זו הידיעה, מאז טרחתי להיות חלק מזוג, מלאה בקשרים רציניים שבסוף נטשתי אך ללא אף רגע אחד לבד.

בעקבות הקשר האחרון שלי החלטתי לנסות לבד, בלילות ללא שינה התחלתי להעלות בראשי את כל אשר עברתי, לא עברתי רק התעללות מינית אלא בשלבים מסויימים עברתי התעללות פיזית ואף נפשית.

ובכל זאת הנה אני כאן, חזקה מרוב החברות שלי, מצליחה להשיג כל חלום בר משמעות בעיני. הנה אני כאן כותבת לכם וממנפת את עצמי מעלה מעלה אולי בזכות המשברים שעברתי. אני מוצאת עצמי קוראת את מה שאתם עברתם ורק מודה לאל שאצלי לא היו אלה בני משפחה. שלא אצטרך לפגוש בהם בשנית. מודה לאל שרק היום התחלתי למצוא עצמי מוצפת בזכרונות הקשים, בתובנות המזעזעות, מודה על כך שבלילות לבנים שכאלו נתקלתי רק עכשיו, אולי כשאני כבר חזקה דיי להלחם בהם. אולי?

במספר השבועות האחרונים מצאתי עצמי שוקעת בעבר שלי, בוכה לצלילי מוזיקה שמזכירה לי את מה שרציתי כל כך לשכוח לתמיד. ביום שבת האחרון החלטתי שיהי מה זו לא אני, אני לא הבחורה שתשבר, אני לא הבחורה שתיתן לעבר שלה לפגוע בה,

אני משכנעת את עצמי ובטוחה שאצליח בכך אך עדיין תוהה וחוששת: אולי טמונות בחובי בעיות נפשיות נסתרות שאינני מודעת אליהן? הרי איך יכול להיות שתיעלתי את כל הכאב והפחד הזה למי שהנני היום? ואני שואלת את עצמי שוב ושוב האם אני חייבת טיפול פסיכולוגי? האם לא יהיה זה עוול להיות חלק מזוג כשאני יודעת שאינני שלמה מספיק? הלוואי והיה לי מענה לתשובות הללו, הלוואי וידעתי,

ובכל זאת החלטתי לחזור לשמחת החיים שלי, לתודה ולהוקרה על כל מה שעברתי,

הרי אין מאמינה גדולה ממני כי הכל לטובה.

ואני מפצירה בכן ובכם לנסות לקבל משהו טוב גם מהמשברים האלו, זה בטח לא קל ובטח לא פשוט, אבל תמיד יש בחיינו דברים טובים כל כך שאנו רק יכולים להודות עליהם ולחייך נוכח היותם חלק מהוויתינו.

אני מפצירה בכם להיות אופטימים ולקבל את הידיעה שמתישהו נבין למה עברנו את מה שעברנו ואם דווקא לנו זה קרה אזי כנראה שאנו חזקים מספיק ונבונים מספיק לא להישבר.

עדיין הייתי רוצה לקבל תשובות לשאלות, בטח שלא אשן בלילות כבמטה של קסם פתאומי, יש לי עם מה להתמודד, אני יודעת. אבל החלטתי לנסות באמת במקום לנסות ולהבין למה ומה עכשיו.

אני בטוחה שעוד אפשר, עדיין מלאה ספקות על הדרך שבה אעשה זאת אבל בטוחה שאפשר ושכדאי וכי יום אחד עוד אוכל לתרום מספיק לחברה בה אנו חיים בכדי לצמצם מקרים שכאלו ובכדי לעזור לאחרים לתעל את עצמם לכיוונים הטובים של החיים שרק מחכים שנבחין בהם.

אוהבת את החיים, אני של היום.