להיוולד לתוך תהום אחת, מסוייטת מאין כמותה, ומתוך זה להחזיק בניצוץ אחד קטן של חיים המצליח להחזיק חיים שלמים? חוסר הגיון מוחלט, אך אני עדיין בחיים.

15 שנים וחצי של התעללות מינית, 15 שנים וחצי של הרס וחורבן כל חלק וחלק בגופי, 15 שנים וחצי של משחק כפול בין לילה ויום, 15 שנים וחצי לקום מתוך הבושה, לאסוף את עצמי ולחזור לחיים שבעצם אינם חיים. 15 שנים וחצי שנדמה שלעולם לא יגמרו, 15 שנים וחצי שהם כמעט כל חיי.

15 שנים וחצי עברתי גילוי עריות. וכעת, אני עוצרת, עושה פאוזה לא טבעית שכזו, חייבת לקחת אוויר, לעצור ולתת לדברים לחלחל. בגיל ארבע וחצי הוצאתי מהבית עקב חשד להתעללות מינית, כתבה סתמית שפורסמה בעיתון והועברה קדימה והלאה, הילדה הושתקה, פיה ננעל ולא יכלה להוציא הגה. קולי לא נשמע. אני מודה, אני שתקתי, אך שתיקתי לא הפריעה לאף אחד.

15 שנים וחצי שגופי נאנס, 15 שנים וחצי הייתי כלי קיבול לכל היצרים התאוותנים של זה שהיה אחראי להיוולדי ובאותה נשימה-למותי. 15 שנים וחצי שאני שתקתי, 15 שנים וחצי קיבלתי את רוע הגזרה כנידונה למוות, השלמתי.

לצערי הרב אני סוחבת בתחושתי הרבה יותר מהתעללות מינית מתמשכת בילדות, אני סוחבת אימה ומוות לנגד עיניי, מוות שלי ומוות שלה, של מי שילדה אותי, נאנסת למול עיניי, קולה שהושתק, השתיק את קולי, ידייה שקפאו, הקפיאו את פי, נעלו אותו ונותרתי אילמת, ממלאה אחר הוראות, ואם היא ידעה. שהוראותיה ימשיכו ללוות אותי 15 שנים וחצי.

והיא, כמתה חיה, חיה מתה, ואני שרציתי כל כך לחיות, למרות כל חוסר החיים וההגיון שהקיפו אותי, ביימתי הצגה בה הייתי המפיקה, מנהלת ההפקה, הבמאית והשחקנית הראשית. כולם סביבי היו רק שחקנים משניים שעזרו לשלמות העלילה, להצטיין בכל דבר אפשרי כדי שאף אחד לא ידע, שאף אחד ``לא יעלה עלי``-וכן, זו האשמה, אני הייתי צריכה להאנס ולדאוג גם שאף אחד לא ידע על כך, שאף אחד לא ``יעלה`` על זה, לסמן `וי` בכל המקומות האפשריים שבעצם חיי הם `איקס` אחד גדול שלא זז ימינה ושמלאה, תקוע במקום, שוכב על ריצפה, מדמם לתוכי.

אותה קטנה שנדחקה לפינה עם הראש בריצפה, ולא ידעה בכלל על מה העונש, המשיכה לחיות בתוכי, לצרוח זעקת אימים שאיש לא שמע, להתחנן לכל קול היכול לעטוף אותה ולספק לה הגנה. היום, למרות כל המלחמות איתה, ועם עצמי. אני מודה לה, רוצה ללמוד לחבק אותה ולאפשר לה להיות, לתפוס מקום במרחב האינסופי הזה שצומצם עבורה לכדי נקודה קטנה אפסית ובלתי נראית. לאפשר לה להיות, להפסיק להחניק קולה, נשימתה וכאבה.

חלומות ששוררטו על חוסר הגיון, על עיוות שנמשך יותר מדי שנים, חלומות שבתפילה חרישית אני מתפללת להתגשמותם. ואני, שתוך כדי העיוות התפללתי לתיקון שיעשה בעתיד, בידיים תקועות ומקובעות בריצפה בלי יכולת לזוז, בכאב דומם, בדמעות שאיש לא ראה ושמע, התפללתי שיבוא יום, יבוא יום והסיוט הזה יגמר, יבוא יום ואני, שמימד הזמן בעולמי לא היה לו חשיבות, אני שאיבדתי כל תחושה אפשרית של זמן כאשר השטן הניח גופו עלי, חדר ופצע את נשמתי, אני האמנתי שיום אחד, שיום אחד.

ואני כאן היום, לא מרשה לעצמי להיות קורבן מותר, לא נותנת אישור לשתיקה,למרות ההרגל הכ"כ טבוע וחתום בי. יש בתוכי ילדה שאני לומדת לתת לה מקום, לומדת להפסיק להתעלל בה, עדיין פוחדת להביט בעינייה המפוחדות, משום שעינייה המפוחדות מפחידות אותי ואז שוב רצוני הטבעי הוא להתעלל בה, כדי שתפסיק לכאוב בתוכי. מזכירה לעצמי שהיא לא באמת אשמה, שזו המציאות שלא הטיבה עמה. מדי פעם עדיין מבקשת ומפצירה בה ללכת, אך יודעת שהיא הכוח המניע שלי, יודעת שבלעדייה לא אהיה קיימת, בלעדייה לא הייתי קיימת היום.

ואולי הקטנה תסלח לי על ההתעללויות יום אחד, אולי בעזרת אהבה שנחסרה ממנה, היא תוכל לסלוח לי. ואולי אני אוכל לסלוח לה, על שלא ברחה, על שלא צרחה בקולה שנבלם, על שנתנה לנו להיות בובה בידיו התאוותניות שלא חדלו.

אני רוצה לסיים עדות חיה זו, בצורה אופטימית ועם תקווה ואמונה שהיו האוכל והמים שלי במשך כל חיי. לפעמים מתוך הכאב העתיד לא נראה, לפעמים העיוות חוזר ומצליח לעוות הכל ולהחזיר אותי למקום בו אני מעוותת ולא הגיוני שיום אחד אחיה חיים שפויים, נורמלים וטובים. אך יש את רגעי האור בהם אני מודה על עצם היותי בחיים היום, מסתכלת על עצמי במראה ויודעת שורדת, ויודעת שאין ממה להבהל, יצר החיים היה חזק ממני ועל כן כל הפיצולים למינהם עושים לי לא פעם סחרחורת ומוצאים אותי מריכוז.

היום אני מחזיקה באמונה ותקווה עבור עצמי, שיש מרפא, שיש החלמה ל-15 שנים וחצי של עיוות מתוך 19 שנה שיש נשימה באפי. וכל יום בו אני מתעוררת בבוקר, נזכרת בלילה ויודעת שהייתי במיטה שלי, ויודעת שאף אחד לא פגע בי אמש, ויודעת שזה לא חלק מהפיצול וחוסר החיבור, כבר לא צריכה ללכת עם בגדים ארוכים כדי שלא יראו, גם את הגועל הפנימי שחוויתי, היום אני לא צריכה לפחד מתי זה יגיע.

לעצום עיניים חזק חזק ולחכות שזה יגמר. היום כבר לא. לעולם לא. לעולם לא.

15 שנים וחצי זה יותר מדי. לעולם לא. לעולם. היום אני לומדת, לאט לאט לחיות, בזהירות, לאט לאט, שלא אתמוטט. בניתי עיר על פני תהום, העיר התפרקה, היום יש לי הזכות ללמוד לבנות יסודות שלי, יסודות טובים, לא מעוותים, עם המשכיות, עם קרקע. היום אני יודעת שלא מגיע לי דבר ממה שקרה לי, היום אני יודעת שמגיע לי שיהיה לי טוב, אני יודעת שרק אני רואה את הגועל ומרגישה אותו, איש מלבדי לא רואה אותו עלי, וזו לא אני שאשמה בגועל הזה, זו לא אני. ואני יודעת שיהיו רגעים של שבירה בהם ארגיש צורך להתנתק ולא להיות, בהם לא אוכל לחוות את עוצמת הכאב והזכרונות שעוטפים אותי, אך יודעת שאסור לי לוותר, אסור לי לוותר עלי. מגיע לי לחיות.

* הערת העורך למוסרת העדות:

במסגרת מחוייבות האתר לאנונימיות מוחלטת לא נוכל להיענות לבקשתך ולפרסם את שמך.

תודה על ששיתפת אותנו בעדותך.