אבא שלי מת לפני שבועיים. בכוונה כתבתי כאן "מת" ולא "נפטר". כשהיה בבית החולים, בעיניים עצומות וכמעט לא מגיב, אמרתי לו "תודה על הדבר החשוב ביותר, שנתתם לי אתה ואמא -- החיים", ו"אני סולחת". המאמץ להגיד את הדברים היה גדול, אך ידעתי שכנראה זה הרגע לומר אותם, גם אם איני יודעת עד כמה הוא שומע ומה הוא עוד מסוגל לחשוב בנבכי הדמנציה שהשתלטה על מוחו.

אך אני זו ששיחררה אותי ואולי גם אותו. הפעם לא השארתי את זה בידיו, לתמרן אותי. אולי עכשיו ייקבר גם הניצול או גילוי העריות (מהסוג שלעתים מכנים "סמוי", של מבט ומלים ואווירה מינית חודרת אך פגיעותיו אינן פחות חמורות מזה הפיזי) והצלקת העמוקה שבנפש תוכל להתעמעם, בלי שבכל פעם המבט שלו, גם בגיל שמונים ומשהו, גם בכסא גלגלים, יצמית אותי. ואני אתחיל מ-מ-ש ל-ח-י-ו-ת, בגיל 52 וחצי.

כבר דשתי בסיפור שלי לפחות 15 שנים, בשיחות, באמנות, במרכז הסיוע. זה מעולם לא דובר בגלוי בבית, למרות שאימי (שנפטרה לפני ארבע שנים, אך לשמחתי יכולתי ללוות אותה ולהיפרד ממנה, ואפילו לומר לה שאני אוהבת אותה) -- הרגישה, שיערה משהו ובנסיבות מסוימות אף שיתפה פעולה באי-ההגנה עלי מפניו.

כיום אני מסוגלת כבר לראות גם את המקום שלה, הקשה, בתוך כל הסיפור הזה. ומזה שנים, לאחר שהתפייסתי גם איתה גם מבלי לומר את הדברים, אני יכולה לומר שהמקום של האם בתוך סיפור של גילוי עריות על ידי אב, הוא קשה לא פחות, והוא גם הלא-מדובר ביותר.

ושמחתי שהלכתי לראות את הסרט "פרשס", לקחת את האופטימיות הגואה שלה, ולהודות על הכיתובית בסיום: "מוקדש לכל הפרשס באשר הן".