הייתי בת תשע, אולי עשר, כל יום, כל ערב, לקראת השקיעה, יצאתי לטייל עם הכלב. גרתי ביישוב שקט עם הרבה פרדסים וכל כך אהבתי את הריח שלא הפסקתי לטייל שם. הבית שלי לא היה רק המבנה הכתמתם עם החצר והדשא והמשפחה, הבית שלי היה הישוב, כל החברים שלי היו משפחה, חייתי את כל החיים שלי ברחוב ועל המדרכה ועל הכביש ועל החומה, בעיקר בפרדס. ואז אתה הגעת.

היית נחמד, הסתכלת עליי בצורה מיוחדת, הרגשתי קצת מיוחדת. פתאום הטיולים השקטים שלי בין עצי התפוזים הפכו להיות בעלי משמעות. דיברתי, ולא רק לעצמי.

זה התחיל בפעם אחת, וזה הפך להיות כל יום. כל ערב, כשהשמיים הפכו כתומים, היינו יוצאים בתיאום החוצה בלי לקבוע מראש, והולכים לטייל בפרדס. בבית שלי.

זה היה יפה, עד שאתה הרסת. בהתחלה רק הסתכלת. אחר כך כבר נגעת. ואז גם נישקת, ומשם זה המשיך. משם זה המשיך לדברים שלא רציתי לזכור, דברים שהכחשתי עד שחזרתי לאותו המקום שהזכיר בי דברים שהדחקתי במשך שנים. אני לא יודעת מה עשיתי שם, איזה דמות גילמתי. אמרת שזה בסדר, אמרת שכולם עושים את זה. אמרת שאני לא היחידה שעוברת את התקופה הזאת בחיים. אמרת שאתה אוהב אותי, וכשאוהבים זה הרי בסדר. אמרת שאם אני אלך אתה תגיד לכולם שהכל באשמתי.

ואני האמנתי לך. אני פחדתי ממך. ועד היום אני פוחדת. עד היום בכל פעם שאומרים את השם שלך, או כל דבר שמזכיר לי אותך, עובר בי רעד. פחד, גועל, חלחלה, גם ממך, אבל בעיקר מעצמי. בכל פעם שגבר נוגע בי אני רועדת ובא לי להקיא. והכל בגללך. הכל בגלל שאתה הגבר הראשון שנגע בי. וגם הגבר האחרון.

אני לא יכולה להסתכל על עצמי במראה.