בגיל חמש חוויתי ניצול מיני ראשון, כבר בימים האלו נאלצתי להפגין חוזק גדול מאוד, זו הייתה תקופה רעה לכל המשפחה שלי. אימא בבתי חולים נכנסת ויוצאת מניתוחים, שני אחים שהיו צריכים את תמיכתי לעבור את גיל ההתבגרות, אבא שמרגיש שעולמו חרב עליו, ואני בת חמש נוסעת לדודים שגרים קצת רחוק כדיי לחוות קצת נשימה של אויר צח לפני הניתוח הבא של אימא.

זה היה בן דוד שלי, הוא היה בן ארבע עשרה, הכניס אותי לחדרו ונעל. שאל אותי:יש לי פה שניי חוטים קשורים, את מסוגלת להתיר את הקשר? והושיב אותי בין שתי ברכיו.

בעודי מתירה את הקשר, הוא נגע בי במקום שלא ידעתי שקיים בכלל, הפך לי להיות מאוד לא נעים. לא ידעתי מה לעשות, ידעתי שהדלת נעולה, שההורים שלי בחלק אחר של הבית וגם אימא חולה ואבא נסער, ממי אני אבקש עזרה?

אז החלטתי לשתוק.

בגיל שש ניצול מיני שני - כבר הפכתי להיות מומחית, שכן שלנו לקח אותי אליו הביתה, כמו שהיה קורה הרבה, היינו משחקים, הפעם האחרונה שהלכתי אליו הייתה נוראית, בדיוק כמו שנה קודמת לה, רק הפעם הוא הבין שזה משחק אסור. הוא הפסיק ונתן לי ללכת.

היום אני כבר בת עשרים ושבע, הדיסק שלי צרוב כבר על מנגינה עצובה לכל החיים, ההורים שלי כועסים על עצמם שלא היו זמינים בשעות הנוראות האלו. אני ממשיכה הלאה ועדיין קבורה עמוק בסרט הישן. הוא הולך איתי לכל מקום. כל ילד בן ארבע עשרה שאני רואה ברחוב, במיוחד כאלה שיש להם אחות קטנה או ילדה קטנה לידם.

עוברת בי המחשבה שאולי הפעם זה לא יקרה ואולי הפעם הזמן יקפוץ קדימה כלא היה.