הצבתי לי כמטרת חיים לספר את שואת חיי, אשר שמרתי בסוד שלושים שנה,

אספר על הפגיעה המינית שעברתי בגיל 11 ונמשכה כשבע שנים ע"י בעלה של אחותי.

הוא היה אדם שהערצתי, היה מגיע לביתנו בהיותי בת תשע, גבר חייכן ומנומס שמייד יצר איתי קשר חברי, תמיד ידע לומר מילה טובה ולתת חיבוק חם ואוהב, הוא היה אוזן קשבת למצוקותיי.

אני כילדה מתבגרת, הייתי מאושרת שיש משהו שמתייחס אלי כגדולה, והוא ניצל את התמימות שלי בהמון אהבה וחום במשך כשבע שנים.

כל אישיותי נבנתה בצל הסוד לצרכיו של אהרון, ליד החיים היום יומיים, כשהסוד מודחק ומוסתר מעיני כל.

גדלתי במשפחה מסורתית יחד עם אחותי הגדולה ממני בעשר שנים ואחי הגדול ממני בשלוש שנים וחצי. ביתם של אחותי ובעלה היה בית דתי, בעלה היה גבאי בבית כנסת ורופא.

על הסוד שמרתי בקנאות רבה, שתיקה ארוכה וכואבת, הבנתי שהמעשים לא טובים, לא נכונים ולא בריאים, אך לא יכולתי לעשות דבר, לא היה למי לספר.

באותה תקופה אימא חלתה, והרביתי להיות בבית אחותי, אבא היה טרוד בפרנסה, אחי היה בפנימייה, ואיך אספר לאחותי שהייתה לי כאם, אהרוס לה את החיים?

היו להם שלושה ילדים קטנים והגנתי עליהם בחירוף נפש, איך אוותר על בית חם ואהבה שקיבלתי, והפחד האם יאמינו לי? החשש שינדו אותי, ולא יהיה לי אף אחד ובכלל, זה היה הסוד שלנו וסודות לא מספרים, כך שנשארתי עם הסוד לבדי.

בלטו בי כל סימני המצוקה: הערכה עצמית נמוכה, האשמה עצמית, התבודדות, הפרעות אכילה, הפרעות שינה, אי שקט, ילדה עצובה, עייפות מרובה, שקרים, כאבים לא מוגדרים, התנהגות להרס עצמי, פחדים. אני מאמינה שאם משהו היה קולט את סימני המצוקה יכלו להציל אותי מסבל רב של שנים.

אני זוכרת שבזמן המעשה ביקשתי שלא יעשה זאת, והוא במילות שכנוע אמר "את רוצה את זה" והוא הבטיח שזה לא יכאב.

בגיל שש עשרה עזבתי את הבית והלכתי ללמוד בפנימייה כדי להתרחק מהבעיות שהיו בבית ובמיוחד להתרחק מבעלה של אחותי אך גם המרחק לא הפריע לו ליצור איתי קשר דרך גלויות שהיו נשלחות ובטלפון כמובן הזכיר לי עד כמה הוא אוהב אותי.

בגיל שמונה עשרה נישאתי ואכסנתי את הסוד עמוק יותר, רציתי לפתוח דף חדש שיהיו לי חיים רגועים, מאושרים אך חיי הזוגיות שלנו שובשו, לא רציתי להכניס לביתי את המעשים שגרמו לי להרגיש גועל.

אני יודעת שבשתיקתי הרסתי את משפחתי - בעלי וילדיי בדאגה מופרזת, בהתפרצויות זעם ללא סיבה, מריבות שגרמו לחוסר אמון, קל היה לי להלחם ביקרים לי מאשר להתמודד עם הבעיה האמיתית שהיא הפחד והסוד.

את הצלקות שנכרתו בגופי ובנפשי העברתי לבעליי וילדיי שהפכו כתוצאה מכך לקורבנות נוספים.

הניצול המיני שלח גרורות סרטן בכל תחומי החיים, הוא גזל את ילדותי, נעוריי, ניתוק מחברים, האשמה עצמית שאני שותפה לבגידה באחותי למעשה שכחתי שאני הייתי ילדה בת אחת עשרה, שתים עשרה.

אני מרגישה לעיתים כבולה בתוך הפחדים שנשארו, ואני בתוך תהום עמוקה ונלחמת לצאת משם.

אני יודעת שפתיחת הסוד היה התחלה של שיקום ובזכות כל התומכים שהיו בדרך יש לי היום הכוחות לספר, כי הבנתי שאסור לשתוק ומאמינה שבזאת אני עוזרת לרבות לאסוף כוחות לקום ולהתלונן, לצעוק על העונשים המגוחכים שמקבלים האנסים, אשר הורגים את קורבנותיהם בעודם בחיים.

אני מאמינה שאפשר לעצור את מעגל הסבל שנגרם כתוצאה משתיקה, אני יודעת שיש חיים גם אחרי השואה שלנו ורוצה שהילדות, הנערות והנשים שנפגעו, ישאבו כוח ועידוד להתלונן בזמן ולא כמו שקרה לי בגלל חוק ההתיישנות, המפלצת שלי לא נענש ויכול היה להמשיך במעשיו באחרות.

לא מגיע להם פרס בגלל חוק התיישנות, לא מגיע להם הזכות לבית הבראה בכלא וכשהם משתחררים לעיתים ממשיכים במעשיהם. המוסד המחוקק צריך לדאוג להחמרת העונשים וביטול חוק ההתיישנות בפגיעה בקטינים ובחסרי ישע.