אני זוכרת טוב איך שנפגשנו.

אני זוכרת את השעה שזה קרה שבע בערב חצי שעה של סבל וכאב.

אני זוכרת איך הבטן הזהירה אותי מפני סכנה.

ולא הקשבתי לה. וכן הלכתי לפגוש אותו.

שפגשתי אותו לראשונה. היה לו מבט בעיינים כזה מפחיד מאיים, אבל לא הצלחתי לקרוא אותו אז. הוא רצה ללכת איתי למקום מבודד ואני לא רציתי. מהרגע הראשון הרגשתי שמשהו לא בסדר איתו, משהו רע שהולך לקרות. אבל כבר אז הרגשתי את השיתוק ואמרתי לו טוב והלכנו לשם.

ושם הוא התחיל להצמד אליי, התחיל לחבק אותי עם הזרוע העבה שלו בעורף, מין תנוחה כזו שמראה, את שלי ואעשה מה שאני רוצה. ניסיתי להזיז לו את היד, להגיד לו שאני לא רוצה, אבל הרגשתי חלשה. פחדתי ללכת ולקום, כי חשבתי שהוא יפגע בי, חשבתי שהוא יעשה לי משהו.

אני זוכרת שהיו שם עוד אנשים, עוד שני אנשים. אני עכשיו מנסה לשאול את עצמי, איך לא צעקתי? איך לא גרמתי למישהו לשים לב. כל הגוף שלי היה משותק.

הוא ידע שאני לא רוצה איתו כלום. אבל אותו זה לא ממש עניין והוא ניסה לתקרב לי לשפתיים.

אני זוכרת איך הידיים שלו כולן היו שחורות כמו פחם. והוא הכניס לי אותם לפה. והפה שלי היה משותק כולו היה רפוי לא הצלחתי להפעיל שום שריר בגוף שום ולהגות כל קול.

איך שהוא נתן לי מכות בטוסיק, מכות קטנות כאלה. הוא אמר שהוא רוצה להיות המורה שלי, שילמד אותי איך לעשות דברים. אני זוכרת שהיה שלב בתוך כל הסיוט הזה, שנתתי לו לכפות אותו עלי, כי חשבתי שאם אתן לו לנשק אותי ואתן לו לכניס את אצבעותיו הפוחמות לפה, כך הוא יעזוב אותי.

חצי שעה היינו שם. חצי שעה שעברו לי בראש.

תברחי, תקומי, תלכי משם, תצעקי. אבל הפחד שיתק. ואם הוא יפגע בי? אם הוא יזיק לי? אני לא יכולה ללכת.

אחרי חצי השעה הזאת הוא אמר שהוא רוצה ללכת ואם אני רוצה אני יכולה ללכת איתו או להשאר שם ולחכות לו עד שיחזור ושאני יכולה להשאר שם ולבכות! אתם שומעים מה אני אומרת? שאני יכולה להשאר שם ולבכות! והוא מוכן להשאיר את התיק שלו שם. אמרתי לו שאני הולכת איתו. והוא הלך לאכול. ואין לי מושג למה לא הלכתי ונעלמתי לו! אני הלכתי לאכול במקום אחר. ואחרי זה אמרתי לו שאני צריכה ללכת והלכתי הביתה.

שנה שלמה הלכתי לצבא כרגיל. מחויכת וצוחקת ונהנית מול המפקדים והחיילים. אבל בלב ובבית כשחזרתי, כל הכאב יצא. אין ספור ימים שכתבתי על הכאב. אחרי שנה הצלחתי לשים את זה בצד אבל הזיכרון חרוט אצלי תמיד הכעס הבלתי נשכח.

שכחתי לציין שבחודש מאי הייתי חייבת כבר להגיד לו שהוא פגע שהוא לא בסדר והתעמתתי מולו באמצעות התכתבות,

זה היה נורא, רעדתי כולי, הוא ניבל את פיו ולבסוף הבין שאני זאת שדחקתי אותו לפינה והוא הלך ונעלם.

אני מקווה שיום אחד עונשו יבוא! שיום אחד יקלוט שהוא לא בסדר, שיום אחד מישהו יפסיק אותו.