הי לכולם,

ישבתי פה לקרוא את כל העדויות של כולם, האמת ששלי לא כל כך שונה.

הכל התחיל בהיותי ילדה קטנה, הייתי בכיתה א או אפילו לפני, אבא היה בבית תמיד, פעם עובד פעם לא, ואמא כל הזמן עובדת קשה כדי שהיה משהו לאכול בבית.

הוא היה מוציא את איבר מינו מהמכנסיים ואומר לי "זה כמו סוכריה לא לנשוך רק ללקק" ואני הייתי ילדה קטנה ולא מבינה הרבה, אחרי זה היה לוקח אותי למכולת ואומר לי תבחרי מה שאת רוצה, אבל אל תספרי לאמא והסכמתי.

לאט לאט עבר לו הזמן, ואז הוא היה פחות נחמד, יום אחד אני זוכרת שהוא רצה שאני אגע לו ולא הסכמתי אז הוא הרביץ לי מכות רצח. סובב אותי על הבטן ואנס אותי, אח שלי יצא מהחדר לא מבין מה קורה ואבא שלי צעק עליו שיחזור. לא אשכח בחיים את המבט שלו המפוחד. לפעמים אני אומרת לעצמי למה לא עזרת לי אח יקר, למה לא הצלת אותי. אבל אני יודעת שגם הוא היה קורבן שלו. לא מינית אבל פיזית, כן.

חיכתי שאמא שלי תחזור, כבר לא היה אכפת לי, כשהיא הגיעה סיפרתי לה!

עד היום אני מצטערת על זה. היא התחילה לבכות ורצה לאבא שלי, התחילה לקלל אותו.."איך אתה מסוגל לגעת בבת שלך?"

אבל התשובה שלו הייתה יותר מזעזעת.

"זה ילדה שלי, ואם אני ארצה אני גם אטעם אותה ראשון!"

הוא הרביץ לה אותו יום כל כך חזק שכל השינים שלה היו בחוץ. הלכנו למשטרה באזור מגורנו. התשובה שקיבלנו הייתה: "תחזרו הביתה, אם בעלך מרביץ לך סימן שאת אשמה"

באותם שנים אלו התשובות שנשים מוכות היו מקבלות.

לאחר כמה חודשים אמא שלי הייתה לוקחת אותי איתה לעבודה, הייתי מסיימת בית ספר וישר לאמא לעבודה רק כדי לא להיות עם אבא בבית.

נכון להיום אני בת 27. עברו כבר 18 שנה מאז ומיותר לציין שאני ואחי כבר לא בקשר, אפשר להגיד שהוא הפריד את כל המשפחה אחד מהשני, קרע שאי אפשר לאחות.

אמא שלי בגיל מסויים זרקה אותי מהבית, אני היום מבינה גם למה, גם אותה הוא אנס!

עד היום קשה לה להסתכל לי בעניים ולהגיד לי סליחה שבחרתי לך אבא כזה! היא פשוט רצתה לשכוח ואני הפרעתי לה.

את הצלקת לא יכולים לרפא מיליון רופאים ואלפי פסיכולוגים מסיבה מאוד פשוטה, בגיל מסויים זה נחרט בזיכרון ותופס חלק באופי!

אפילו שאני היום בגיל בוגר ומנהלת חיים נורמלים גם בזוגיות וגם בחברה, זה עולה, ותופס חלק מאוד גדול מהחיים, חיים שלאחר המוות!!

שלכם, לוחמת.