הוא היה בן 18, אני בת 16 וקצת. חבר ראשון, הראשון בהכל למעשה. גבוה ממני בשני ראשים בערך, כתפיים רחבות, עיניים טובות, מצחיק, חכם, אהבתי אותו. שמונה חודשים יפים יותר יפים פחות בילינו יחד. לקראת סוף הקשר, היינו רבים המון, כל יום והוא חם מזג, אימפולסיבי, אגרסיבי ומאיים. כל פעם שהיה מתעצבן (מה שקרה כמעט כל יום מסיבות שונות, רוב הפעמים בגלל שהיה קנאי לי) הוא היה זורק דברים שנמצאו לידו, מטיח אותם על הרצפה, מכה בקיר, בועט במכוניות ברחוב. בועט בסביבה שלי, זורק לכיווני. פחדתי. הייתי אומרת לו שיפסיק, שהוא מפחיד אותי כשהוא כועס ככה, והוא היה מיד מתנצל ומלטף ואוהב ומבטיח "אני בחיים לא אפגע בך".

זה התברר כטעות. הוא פגע כמו שאף אחד מעולם לא פגע בי. בתקופה ההיא, שהיינו רבים המון ונפרדים וחוזרים, הכרתי בחור חדש, חבר שלו. הוא היה מקסים ומתוק ואהב אותי, הרגשתי כל כך מוגנת איתו, בדיוק הפוך ממה שהרגשתי עם חבר שלי. התאהבתי בו, נפרדתי מחבר שלי, והתחלתי לצאת עם הבחור החדש. כן, ידעתי שזה לא בסדר, ידעתי שאסור לי, שהוא חבר שלו, כולם אמרו לי שזה מעשה מגעיל ושאל לי להיות מאלו, אבל אני, ידעתי מה טוב לי, החלטתי שאני אמשיך לצאת איתו למרות מה שכל הסביבה חושבת.

לימים זה הסתבר כהחלטה הכי טובה שעשיתי. אבל אני לא אגיד שמייד החיים שלי השתפרו והפכו נעימים, לא ולא. זאת היתה התקופה הכי קשה שהיתה לי בחיים. הותקפתי ע"י המצפון שלי קשות, לא הצלחתי להירדם בלילות, בכיתי המון, כעסתי על עצמי שאני פוגעת בו כך, שאני הולכת עם חבר שלו, מה אני חושבת לעצמי בדיוק? החלטתי שאיני יכולה להמשיך לחיות עם רגשות האשם הללו, שאני חייבת לעשות מעשה ולסגור מעגל. כתבתי לו מכתב סליחה, באתי אליו הביתה וידעתי שאשכב איתו והוא ירגיש שהוא אוהב אותי ויפסיק להתנהג אליי בשנאה כזו כמו מאז שנפרדנו.

באתי אליו, הוא קרא את המכתב, לא התרגש ולו במעט. אמרתי לו "אני רוצה שנשכב פעם אחרונה" המשפט הזה לנצח ייחרט, הטעות. החרטה שבאה עוד לפני שסיימתי להגיד. הוא הפשיט אותי, היה לי קר. נישק אותי. הוא הגעיל אותי, לא יכלתי להתמודד עם המגע שלו, חשבתי רק על הבחור החדש שהכרתי ורציתי לעזוב את המקום. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, הוא נשכב מעליי, קרוב כל כך שאפשר להריח את הריח המגעיל של המחשבות שלו.

הוא התפשט במהירה בעצמו, אחז בידיי בחוזקה וחדר לתוכי, ללא שום הכנה מוקדמת, ללא רשות, ללא כלום. התחלתי להיאבק. הוא היה חזק ממני בהרבה, מאמציי אפילו לא הפריעו לו ולו במעט. הוא התחיל לשכב איתי, מעליי, עם הפנים עליי, חזק, הכי חזק שיכל (והוא יכל) מסתכל עליי בוכה, קטנה, מתחתיו, ממררת בבכי שיפסיק, הוא מרוכז בעצמו, פועל כמו רובוט, מסתכל עליי באכזריות ואז מסיט את המבט, וממשיך.

"תסתכל עליי יאבן זונה לפחות תראה מה אתה עושה לי!!" זה מה שחשבתי. אבל לא הצלחתי לצעוק באותם רגעים. הוא סובב אותי בתנועת יד מהירה ובטוחה, כאילו הייתי מזרון מתנפח או דף נייר, משך אותי מהאגן, כמו בובה, וחדר אליי שוב, חזק, בכיתי, הוא כנראה לא רצה לראות את הפנים שלי, הוא המשיך, אני כבר הייתי לגמרי חסרת כוחות, הפנים מרוחות על הכרית, כמו הגוף השמוט, האגן מוחזק למעלה, והוא מאחוריי, פועל. רק רציתי שזה ייגמר, לא נאבקתי יותר, רק התפללתי שהוא יגמור כבר. שיניח לי. כל כך כאב לי. הוא עזב אותי, נחתתי על המיטה, כמו גוף חסר רוח חיים, הוא סובב אותי על גבי, נעמד לידי, וגמר. עליי. על הגוף העירום שלי, על הפנים שלי. על הנשמה שלי. הרגשתי כל כך מושפלת. כל כך כאובה. ריקנות עצומה, בדידות מאין כמוה. ידעתי. הבאתי את על עצמי, בתחילת הערב אמרתי לו שאני רוצה. כעסתי על עצמי יותר מהכל.

הוא מצידו, המשיך כרגיל, אמר לי שלום כשראה אותי כאילו כלום. אבל אני, איבדתי את עצמי, את התמימות שבי, מעט הילדותיות שנותרה בי. נשארתי מצולקת. נפשית ופיזית.

לא רציתי שאף אחד ייגע בי. בעיקר לא חבר שלי (שהיה תומך ואוהב לחלוטין, עד היום) כשהחלטתי שאני מוכנה, ניסיתי לשכב איתו, וגיליתי, שנפצעתי כתוצאה מהאירוע, ואני לא יכולה יותר ליהנות מהאקט עקב כך.. לפחות לתקופה של כמה חודשים התנהלתי ככה.

זומבי מהלך בין החיים.

זאת הפעם הראשונה שאני מספרת את הסיפור שלי לפרטים ואני מקווה שאף אחד לא פה לא יגלה מי אני.

היזהרו לכן בנות יקרות, לפעמים, הכאב הכי גדול יבוא דווקא מהאדם הכי קרוב.