נמאס לי להילחם, אני כבר בת 28 ונראה שעברו הרבה שנים מאז, אבל עדיין אני לא יכולה לנשום.

כשהייתי בת ארבע הבת של המטפלת אנסה אותי אם אפשר לקרא לזה כך. אחר כך שכשהייתי כבר בת שמונה נתקלתי בגבר ברחוב שניסה לגרום לי להתקרב אליו האמת אני לא זוכרת מה קרה אני רק זוכרת כשהלכתי משם אבל יש לי איזה חלל ריק בין שני הזמנים.

אחר כך כשהייתי אצל רופא שאמור היה לטפל לי בגב הוא הכניס לי יד לתחתונים. אחרי זה פגשתי חברה שנהגה במשך 15 שנה לתפוס לי את החזה בכח, כשניסיתי להגיד לה שלא ושאני לא מוכנה היא צחקה אלי והמשיכה.

כשהייתי יותר גדולה שכבתי עם בחור וכל כך לא רציתי בפעם בראשונה ואמרתי לא וביקשתי שיצא אבל הוא המשיך.

אין לי כבר כח להלחם יותר. כל אחד יכול לבוא ולעשות לי מה שהוא רוצה ואין לי כח להתנגד. אני יודעת שאני לא אתנגד.אני רוצה למות. אני יוצאת לרחוב ומרגישה כמו איזה קיפוד. כמו איזה כדור נורא נורא קטן שמימנו יוצאים קוצים לכל עבר. ואני כבר לא יכולה לנשום יותר פשוט אין לי כח.

אני לא כועסת אני פשוט מרגישה לבד. אני יודעת שבעקבות כך למדתי שאין לי כח להתנגד. ושזה לא משנה. אם אני לא אגן על עצמי אף אחד לא יגן עלי. ואני לא מסוגלת להגן על עצמי. אני עוד לא במקום שבו אני יכולה לבוא ולטפל בזה.

אני מנסה לחשוב שיש יותר גרוע אבל זה לא מנחם אני לא מרגישה שיצאתי בזול.