הכרתי בחור במסיבה, זה היה כבר לפני שנה. הוא ביקש את המספר שלי, התרגשתי, נתתי לו. חמוד, חתיך, גבוה, יפה.

הוא התקשר כל יום, כל ערב הודעת לילה טוב וכל בוקר הודעת בוקר טוב. הרגשתי שאני מתחילה פה משהו טוב עם מישהו. ואז החלטנו להיפגש. אמר שאין לו אוטו ואם נוכל להיפגש איפה שהוא באמצע ושאחר כך אחזיר אותו הביתה. הסכמתי והתחילו לי הפרפרים בבטן של ההתרגשות.

נסעתי לפגוש אותו, היה ממש כיף בהתחלה. בסוף הגענו אליו הביתה. דיברנו המון, הרגשתי חיבור טוב ונהניתי להיות לידו. הוא נישק וליטף ולמגע שלו היה מגע גברי ונעים. הוא ניסה להרים לי את השמלה, לא ממש רציתי, אז הוא דיגדג אותי, עד שמצאתי את עצמי בלי השמלה בכלל. צחקתי המון. משהו במבט שלו השתנה.

קצת לא הבנתי. ביקשתי שוב שיחבק אבל משהו בו נסגר ונהיה ממוקד. הוא שאל אם אני רוצה לשתות. ביקשתי מים. ומשם אני זוכרת רק תמונות מזעזעות של שליטה אגרסיבית וחוסר אונים. מוצאת את עצמי על הגב, הידיים שלי מעל הראש, עם הרגליים למעלה,לא יכולה לזוז. והוא החסר רגישות בתוכי, כשאני בוכה וצועקת וסגורה וכואבת. והוא צועק עלי שאני לא בסדר שאני לא עוזרת לו ושאין דבר כזה "דיי" כי הוא לא גמר עדיין. נעלמתי שם. לא הייתי בתוך הגוף, מרוב כאב הנשמה ברחה, ונראה לי שעד היום הוא מחזיק אותה אצלו בחדר. אני זוכרת שהתעוררתי לבד בחדר שלו וברחתי הביתה. נסעתי כמו משוגעת בלי לדעת מה היה שם באמת. שלחתי לו הודעה שאלתי אותו מה היה שם. הוא לא הגיב. לא הבנתי למה אני לא מבינה מה קורה לי. הלכתי לישון והתעוררתי מלוכלכת. התקלחתי שלוש פעמים, כעסתי שהמים כל פעם נופלים ממני ולמה הם לא יכולים להיכנס גם פנימה. רציתי להיות כל כולי מים. רציתי שהמשפחה תתעורר ובאותה מידה פחדתי שהם יתעוררו. לא ידעתי מה הייתי עונה אם באמת היו שואלים אותי מה שלומי. לא ידעתי מה היה שם. לא זכרתי כלום, לא הבנתי למה הגוף שלי רועד ולמה אני בוכה בלי הכר ולמה אני לא מצליחה לעשות כלום.

קמתי למחרת עם סימנים כחולים על הידיים ועל הרגליים. לא ידעתי בכלל למה. הסברתי לעצמי שאולי בלילה בעצם סגרתי על עצמי את הידיים חזק מידי מתוך שינה. כאילו התעלמתי מגודל הסימן שהיה גדול מהידיים שלי ומהפגישה איתו. לא קישרתי כלום. ברחתי לאילת.

אחרי שלושה חודשים זה התחיל לעלות לי. הבנתי שהוא כנראה הכניס לי משהו למים. התחלתי לחלום את הסיטואציה,זה עלה בתמונות בודדות עד שהתבהר לסרט מלא. התחלתי להיבהל ולהיסגר מריח של גברים. ואחרי כמה לילות זוועה כאלה קרו שני דברים. אני לא ישנה יותר מארבע שעות בלילה והבנתי בדיוק מה היה שם. הכל חזר אלי. התחושות הפיזיות, הנפשיות והשאלות האין סופיות, והכאב.

עבורי, התחילו חיים אחרים וחדשים של הכרת עצמי, של בניית גבולות ושל התמודדות והמשך. של הבנה שהסביבה האמיתית שלי היא לא בדיוק כמו שרואים בסרטים, שהמשפחה שלי, שאין טובים מהם, לא באמת יודעת מה עושים עם זה, בדיוק כמו שאני לא.

והחברים, הם מדהימים. אבל גם הם עושים את שלהם.

והכי גרוע, הוא עוד בא לאותן המסיבות שאני באה, הוא עוד מנסה ליצור איתי קשר, הוא עוד מנסה להתקרב. חצי שנה אחרי הוא עוד שלח לי הודעה, הוא ממש לא מבין, ואני לא מבינה מה הוא חושב, מה נראה לו? שכך נראה לילה עם בחורה? כל בחורה שהוא היה איתה בוכה, צועקת וסובלת כך? ואיך הוא לא מבין? איך הוא לא הרגיש? איך הוא עדין חי?

אני יודעת איך אני ממשיכה לחיות, אבל באמת לא חשבתי בחיים שעוד אצטרך להבין איך הוא עדיין מתקיים ושהוא בכלל לא יודע. אני אולי סתם עוד מישהי של לילה בשבילו. והורגת אותי המחשבה שאחרי הכל אני גם עוד נותנת לו כל כך הרבה מקום בחיים שלי.

הלוואי שיבוא היום ויגיע אליו מה שצריך להגיע. מי יתן וכל פעם שהוא רוצה לשכב עם בחורה או רק עולה לו המחשבה, שיעלה גם כאב פיזי, מי יתן והוא לא יוכל להתפרק ולהיות מסופק יותר בחיים.

שיבין מה הוא עשה.