נכנסתי לכאן בהמלצה של חברה טובה שיודעת על מה שעברתי, היא המליצה לי לקרוא ולהבין שבעצם אני לא אשמה במה שקרה. שאין סיבה שאני לא אגלה לאף אחד מי הוא אותו אנס מנובל שהרס לי את החיים. אותו אדם, שהוא קרוב משפחה-אחד האנשים שיותר אהבתי בחיי. אז באמת קראתי, והבנתי שזאת תחושה מיותרת ושאני באמת לא אשמה. אני מוסיפה קטע שכתבתי שש שנים אחרי, ביום שבו הפסקתי להכחיש.

זאת הפעם הראשונה מאז שזה קרה שהצלחתי לשחזר את מה שהיה שם. להיזכר במה שהיה שם. הכאב הגדול שהיה לי מאז שזה ולא נתתי לעצמי לחיות. לא סלחתי לעצמי. ואז החלטתי שאני חייבת להיות חילונית בכל מחיר. הייתי קטנה ותמימה, ישבתי בשבת בצהרים על הרצפה בשירותים וחשבתי על העתיד שלי. והבנתי (או לפחות כך חשבתי) שאין לי ברירה אלא לנטוש את הדת. כי רק בעולם החילוני אוכל לחיות כך. הפחד שלי היה כה עצום ופשוט שיתק לי את החיים. הרגשתי שבגלל שהייתי שם אין לי את הזכות לחיות יותר ואין לי סיבה לחיות יותר. הייתי צריכה להיות בהווה, לחיות את הרגע הזה. שכל כך הרבה ברחתי ממנו. לא יכולתי לחשוב על זה. חייתי בהכחשה מתמדת. לא הייתה לי שום יכולת להבין שאני אכן עברתי את הנורא מכל.

את ההחלטה שלי להפסיק לחיות קיבלתי על הגג, ישבתי שם לבד. היה קר, הגשם טפטף והלילה החל לרדת. ישבתי ובכיתי שעות מחפשת את אלוהים. הייתי מדברת אליו שעות ביקשתי לו סימן, תשובה, עזרה. רציתי לדעת ולהרגיש שאני לא לבד. ניסיתי להבין למה זה קרה לי. למה כל התמימות של הילדות נלקחה ממני ברגע. בגיל 12 ללא כל הכנה מוקדמת. זה פשוט קרה. שכבתי שם - ללא יכולת לזוז ולחשוב. אני רק זוכרת שהלב שלי בכה, הוא דימם. שעות וימים שהעיניים שלי לא יבשו והלב שלי כאב. הוא כאב וכאב כל כך. לא יכולתי לנשום, לא רציתי להמשיך לנשום. רציתי רק למות, לא יכולתי להרגיש את הכאב הזה יותר. רק רציתי שהוא יפסיק. שלא תהיה לי יותר את היכולת להרגיש. ורגשות אשמה על כך שאני הרסתי לעצמי את החיים. שכביכול יכולתי למנוע את זה ולא מנעתי. כעסתי על עצמי, שנאתי את עצמי. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאין לי יותר עתיד. שנהרסו לי החיים. שלא אוכל להתחתן. ולחיות כמו כולם. הייתי יושבת שעות עם עצמי לבד ובוכה. הכאב היה כל כך עצום, הוא פילח בי. הוא כאב יותר מסכין שהייתה יכולה להיות תקועה לי בחזה. זה היה נורא. הכאב היה עצום. התחושה של העלבון, הצער, ההשפלה. ואחריהם בא הכעס. הרצון לנקום, השנאה כלפי עצמי, הכעס כלפי כולם , כלפיו - על איך שהוא באותו רגע נוראי אחד הרס לי את החיים. ניצל את הקושי שלי. גדע לי את השמחה, את הילדות. את רגע האהבה הכי גדול. וזה היה מכרסם אותי מבפנים ימים, זה רדף אותי. תחושת ההשפלה הזאת. התחושה של למה לי לחיות? למה לא עשיתי כלום? למה לא צעקתי? למה לא אמרתי? למה אף אחד לא ראה שהלב שלי מדמם? שאני זקוקה לעזרה. ומזה נבע הכעס שלי על העולם. הכעס שחלחל בי במשך שנים. על איך, איך העולם יכול להיות כל כך אכזר, כל כך כואב, כל כך עצוב. וכן, הייתי לבד, אף אחד לא ראה, אף אחד לא הבחין בכאב הגדול שהיה לי.

חיפשתי את אלוהים, לימדו אותי שהוא יושב שם למעלה ורואה הכול. אז איך הוא יכול לשבת שם ולראות את זה? להמשיך להביט מבלי לעשות דבר. הכעס הפך לבלתי נשלט. לא יכולתי לשלוט בעצמי, צעקתי או יותר נכון שאגתי כמו חיה פצועה, הלב שלי היה שסוע במשך שנים.

מאותו ערב - ככה פתאום נגדעו לי כל החלומות. כל השמחה שהייתה בי נעלמה. במקומם בא כעס עצום מלווה בשנאה והרס עצמי. שכולו היה עטוף בכאב, כאב שהיה גדול מנשוא. על איך שהכול פתאום נהרס לי בערב תמים אחד. שנים אני הדחקתי את זה. לא יכולתי להתמודד עם זה. פחדתי שאם מישהו יגלה את זה, זה יהפוך לנורא עוד יותר.

אני זוכרת שכשהייתי קטנה יותר ניהלתי דיאלוג ארוך עם אלוהים וביקשתי ממנו שאף אחד לא ידע. שהנורא מכל ילך איתי אל הקבר, קבר שלצערי יצרתי לעצמי בעודי בחיים. קברתי את עצמי שנים. הייתי מענישה את עצמי. על משהו שכיום אני מבינה שלא הייתי אשמה בו בכלל.

על זה כואב לי עכשיו יותר מכל. על הקבר שחייתי בו במשך השנים האחרונות. על הימים שעברו בלי לתת לעצמי אפשרות לשמוח. על החיים שהייתי צריכה לשנות כדי שאוכל לחשוב שיש לי סיכוי לחיות עם גבר. עם גבר שאוכל לשקר לו על ניסיוני עם גברים אחרים בלי שילך לבדוק אם אני דוברת אמת או לא. וכיום אני יכולה רק להודות לאותה סיטואציה כי בסופו של דבר היא פתחה לי את הדלת לחיי החופש. החופש ששילמתי עליו מחיר כבד.