קודם כל אגיד שזאת לא העדות הראשונה שלי, העדות הראשונה שלי נקראת בשם "הסיפר הלא רגיל בגיל צעיר" שם סיפרתי על מקרה ממש לא טרי בגיל ארבע. עכשיו אני יודעת מה זה להרגיש את ההרגשה כשהכל טרי לגמרי וקשה לתאר אותה במילים.

מה שקרה היה ממש השבוע, ביום ראשון בלילה. אני חושבת שהכל נעצר בזמן וכשאני מנסה להתחיל לספר אני לא יכולה כי הדמעות מתחילות להציף אותי כמו באותו יום וכמו כל יום בשבוע.

אני הייתי מטומטמת ודפוקה לגמרי ולא אכפת לי שכולם אומרים לי שאני לא אשמה, אני כן אשמה וקשה לי עם זה.

שוב אני עושה את זה, אני מנסה להמנע מלספר את הסיפור שאני הולכת לספר ואני מקווה שזה שאני מספרת את זה ככה לא יפגע בי אחרי זה.

כמו שאמרתי זה קרה ביום ראשון השבוע, הלכתי לסיבוב עם הכלב שלי כמו בכל יום רגיל, רק שהפעם זה לא היה רגיל, אדם אחד ניגש אלי והתחיל לספר לי שהוא מאלף כלבים (עאלק מאלף), אני כמו איזה סתומה האמנתי לו למרות שידעתי שהוא לא מכיוון שכלבים מתקרבים לאנשים שיודעים איך מתנהגים איתם, והכלב שלי התרחק ממנו וניסה לברוח, הוא לא מתנהג כך עם מאלפי כלבים. הכלב שלי היה חכם והוא משך אותי, נשך אותי וניסה לעשות הכל כדי שלא אתקרב אליו. אבל אני, עם כל זה שהכלב שלי עשה את זה, המשכתי לדבר איתו.

הוא שאל אותי בת כמה אני ואמרתי לו שאני בת שלוש עשרה וחצי. כשאמרתי לו את זה הוא אמר לי שהוא לא מאמין בגלל שיש לי חזה של אישה בת עשרים. כבר אז הבנתי שהוא בן אדם חולה אבל מרוב פחד המשכתי לדבר איתו. במשך השיחה הוא חזר על זה כמה פעמים ושאל איך קוראים לי ובני כמה ההורים שלי. כמובן שאמרתי לו הכל כי אני טיפשה.

פתאום ראיתי שיש לי כוויה על היד, היא לא הייתה לפני זה. אותו האיש נגע לי ביד ואמר "לא נורא זאת סתם כוויה". גם אז כשהוא נגע לי ביד הבנתי שמשהו לא בסדר וגם לפי הצורה שהוא החזיק לי את היד, הבנתי שיש לו הרבה כוח ואין לי הרבה סיכוי נגדו. את הכוויה כנראה הוא עשה עם הרצועה של הכלב שלי.

אמרתי לאותו האיש שאני צריכה ללכת הביתה והוא אמר לי שהוא הולך באותה הדרך ושהוא יבוא איתי.

בדרך הוא חיבק אותי ונגע בי ואני לא עשיתי דבר. הוא שאל אותי אם זה בסדר ואמרתי לו שלא כי הוא אדם זר. באותו הרגע הוא אמר לי שמעכשיו הוא לא, כאילו אני לא אשכח אותו לעולם.

הוא שאל אם יש לי חבר ואמרתי לו שכן. הוא התחיל לדבר איתי על דברים שעם ילדה בגילי לא מדברים.

בסוף הגענו לבית שלי והוא נכנס עד דלת הכניסה של הבניין. אני כמו מטומטמת באמת הלכתי לבניין שלי.

הוא שאל אם הוא יכול לתת לי נשיקה ואמרתי לו שלא ושיפסיק. הוא בא, נתן לי נשיקה בפה, בניסיון של נשיקה צרפתית. הזזתי אותו בזמן ולמזלי לא קרה דבר יותר גרוע.

בכל הזמן הזה המוח שלי עבד אבל הגוף לא הגיב.

ברגע שהזזתי אותו הוא הלך. דפקתי בדלת וצעקתי לאמא שלי שתפתח. הייתי בפניקה ולא יכולתי לחשוב על דבר אחר חוץ מהנשיקה. את הפרצוף שלו אינני זוכרת למרות שהייתי איתו הרבה מאוד זמן.

ברגע שעליתי הביתה התחלתי לבכות ואמרתי לאמא שלי שתקרא למשטרה. סיפרתי לה את שקרה ממש בקצרה, שבן אדם אחד נתן לי נשיקה בפה. ברגע ששמעה היא התקשרה מהר והמשטרה באה. הם התחילו בחיפושים לפי תיאור הגוף שנתתי. שוטר הגיע לביתי והתחיל לשאול אותי שאלות על אותו האיש. סיפרתי לו הכל בבכי.

הוא אמר לי ללכת למחרת לחוקר נוער במשטרה.

למחרת הגענו, אימי ואני, אך חוקר הנוער לא היה יכול לחקור אותי ולכן לקח את העדות שאני נתתי מאמא שלי. לאחר מכן הלכנו לנסות לזהות את האיש לפי התיאור אבל למזלי הרע לא הצלחנו.

הם שלחו פרטים לחוקרת ילדים לשם אני אלך בעוד מספר ימים.

השוטרים עוד מחפשים את האיש באיזור ועושים עבודה מצוינת. הבעיה הגדולה שאף אחד לא היה יכול לעצור את מה שקרה.

רק עכשיו אני מבינה שלא ממש הייתי יכולה לעשות משהו כי הייתי משותקת מפחד. גם עכשיו אני פוחדת לצאת. אפילו לצאת מהבית לבית ספר וללכת לסיבוב עם הכלב שלי. כולם אומרים שעם הזמן זה יעבור אבל הצלקת הזאת נשארת לכל החיים בתוך הנשמה. היחידה שיכולה לגרום לי להרגיש יותר טוב זאת אני אך קשה לי להפנים את מה שקרה וקשה לי לדעת עם מה יש לי עסק בחיים.

עכשיו קשה לי להתקרב לבנים מבוגרים ממני ולא משנה איזה מילה נותנים למה שקרה, עדיין ההשפעה היא אותה השפעה.