אני רוצה להתחיל מהסוף להתחלה או אולי מהאמצע להתחלה, בעצם הדפים כאן לא יספיקו להכיל את כל הפגיעות המיניות שחוויתי, וזה לא בגלל המלל אלא בגלל הכאב.

לאחרונה התפרצה אצלי הטראומה, עברתי ניסיון אובדני נוסף, אני מכירה את התחושה הזאת לרצות באמת למות, אני מכירה את החנק התמידי בגרון, מכירה את החרדות את הדמעות, את העיניים השורפות אני מצליחה לכתוב אחרי שהכדורים הפסיכיאטרים מתחילים להשפיע, ואני מודה לאלוהים שיש את התרופות הללו, זר לא יבין זאת...

על מה אכתוב? על מנהל המכללה שבה למדתי, שהטריד אותי. אולי הכתוב על נהג המונית שפגע בי? או אולי על הגרוש של חברה שלי? שהגיע אלי למיטה באמצע הלילה מצץ לי את השד בחוזקה ואמר לי כשהוא מחזיק את איבר מינו "בואי נכניס ונגמור עם זה", הוא יושב היום בכלא לאחר שפגע בילדות, ולחשוב שהאשמתי את עצמי כל כך הרבה שנים.

פעם בצבא, בנסיעה באוטובוס בדרכי לבסיס שבו שרתתי, נגע לי בחזה איזה חייל כשהוא מתעלם לחלוטין מהבקשה שלי שיפסיק, יחד איתו היתה עוד חיילת והם לגלגו עלי ואני הרגשתי כל כך לא שווה, רק לאחרונה ספרתי על המקרה הזה.

כשהייתי בתיכון בגיל 15 התעסק איתי חבר של אמא שלי, קשה לי לכתוב על זה, על הכנסת הידים שלו לתוכי, על החדירה שלא רציתי להרגיש, הרגשתי שאין קשר בין הנפש לגוף שלי, הם מנותקים, הראש מחובר לגוף כאילו במקרה, אם זה היה תלוי בי הרבה פעמים רציתי "לנתק את הזרם".

אולי יהיה חשוב לספר שאמא שלי פתחה לי את הראש עם כפכף כשרציתי לספר לה, או כוונה אלי אקדח ואמרה "זה או אני או את, מישהי צריכה ללכת", ואכן הלכתי, הלכתי לאכילה כפייתית, הלכתי לשנאה עצמית, הלכתי לפציעה עצמית, הלכתי ללבד שלי, הלכתי לעזאזל.

כשהייתי בתיכון, בזמן מלחמת המפרץ כשלמדתי בפנימיה, הגיע איש צבא שתפקידו היה לחלק מסכות אב"כ ואני בהפסקות הסתובבתי באולם שבו חילקו את המסכות, איני יודעת למה הסתובבתי שם אבל הוא ניצל את תמימותי והציע לי לנסוע איתו לטייל, בטיול הוא הציע "ללמד אותי לנהוג", לצורך העניין ישבתי עליו, כשהבנתי מה קורה בקשתי שיחזיר אותי לפנימיה, אני זוכרת שברחתי לחדרי ובכיתי.

הבטחתי לעצמי שאסיים לכתוב את העדות שלי ביום אחד, שלא אמשוך את הזמן, כיוון שלא אוכל לשלם את מחיר החשיפה, וזה לא שאני לא אזכור, אני פשוט לא מסוגלת להרגיש את הכאב הזה שוב.

אני כן אכתוב על מה שקרה לי בגיל ארבע אבל קודם אספר שעד גיל 12 ניצלו אותי לפחות שש פעמים גברים שונים, זאת אומנם עדותי ועדות צריך לכתוב אבל לפעמים הנפש פצועה מידי, בגלל שאני מרגישה שהופקרתי בידי הורי בחרתי בכותרת "ילדה של אף אחד" והילדה הזאת תחייה לעד בתוכי.

מה שכן אספר זה את ההתחלה שלי בחיים האלה כילדה חריגה שנולדה פג וששנים החליטו לנצל את זה. גרתי בישוב קטן וההורים שלי בנו בית, הם היו שני פועלים, אב ובנו, אני זוכרת הרבה אבל הייתי מחוץ לגוף שלי, כאילו צפתי מהצד, הייתי מנותקת, אני זוכרת ריחות של שתן חריף, זוכרת את הפנים שלי מונחות על עצים, אני זוכרת סיטואציה שבה האבא חודר אלי מאחור, אני זוכרת יותר ממה שהייתי רוצה לזכור.

יש תקופות שמרוב שהרגשתי, הפסקתי להרגיש, כמו שאני מאמינה שהזיכרונות הללו ילוו אותי והשאירו אצלי חקוקות כמו צריבה מזעזעת.

אני רוצה לסיים ולתת חיבוק לילדתי, לאישה שגדלתי להיות למי שאני, אפילו עכשיו שהטראומה התפרצה אצלי ונורא לי, אפילו איום ונורא לפעמים, וזה שטראומה מלווה וכנראה תלווה אותי בזיכרונות, נכון, הייתי ילדה של אף אחד והיום אני בוחרת להיות ילדה של עצמי ולאהוב את מי שאני כי מגיע לי, אז זאת עדותי כתבתי אותה כדי לזכות בקול שנעלם לי פעם מזמן.