יש בנות כאלה שעברו הטרדה מינית או אונס ובוכות כל יום.

יש בנות ששומעות אונס בטלווזיה מתחילות לבכות, יש גם כאלה שלא יצליחו לנהל שגרת חיים נורמלית אף פעם, אבל אני? אני שונה מכולן, אני אחרת. אני לא בוכה פשוט לא, גם לא בכיתי ולא נראה לי שאני אני אבכה.

אני שומעת על ילדים שגרים ברחוב אני בוכה, אני שומעת על אנשים שמתים אני בוכה. אבל על עצמי? למה אני לא בוכה על הנשמה שלי שמתה? אני לא בוכה, פשוט לא.

אולי אני חזקה יותר אולי אני לוקחת את זה בקלילות, שאז מה אם אנסו אותי? מי ישמע? יש דברים פי מליון יותר גרועים בחיים.

אבל עדיין יש בי חלל ריק, סוג של חלל שאי אפשר למלא שוב,

חלל כזה שאם אני שומעת את שם המשפחה שלך הוא רועד,

מין תחושה כזאת שלא נותנת לי לסמוך על אף בחור, תחושה שמחדדת את החושים לא לעשות שוב טעויות.

ושאני אוהב אותך? לא קיים בכלל. איך אוכל להאמין למישהו שהוא באמת אוהב אותי? לך האמנתי ותראה מה קרה. מה זה אוהב? מילה אחת, ארבע אותיות, וחסרת משמעות לחלוטין.

טוב נו, אז אני לא כזאת חזקה כפי שחשבתי, חשבתי שאם אני לא אבכה אני אהיה חזקה, אבל לא לבכות זה חולשה, לא חוזק.

מקווה שכל מי שעברה אונס או הטרדה מינית מכל סוג שהוא, תהיי חלשה, כן חלשה כי רק שתהיי חלשה תדעי איך להיות חזקה.

בהצלחה בנות, והלוואי שיסתיים הרוע הזה. אמן.