אחרי שנה וגם אחרי עשר שנים, ההרגשה נשארת דומה. לפעמים נדמה לי שזה לא יעבור לעולם, שהכאב הנוראי הזה ישאר לנצח... אני נלחמת נגד עצמי בכל יום מחדש. לפעמים אני כל כך עייפה מלהראות לכולם שהכל בסדר, שאני חברותית ומקסימה, כשבעצם מבפנים אני רוצה לנעול את עצמי בחדר אחד קטן ולחכות שהכל יגמר. אני שורדת את החיים, השאלה היא האם אפשר לחזור לחיים אחרי שרוצחים לך את הנפש? אני ממשיכה בשביל הרגעים שנדמה לי שאפשר, רוב הזמן נראה לי שאני פשוט אאלץ לשרוד.