הייתי כבת 14, עולה חדשה כמעט ותמימה. זה היה יום לפני איזה חג, עכשיו כבר לא זוכרת איזה, הייתי צריכה להגיע לעבודה של אמא ואיחרתי ולכן כשעצר לידי אוטו והציע טרמפ עליתי. הבחור שעצר שאל אותי בת כמה אני ואמרתי לו את גילי, אפילו צחקנו על זה שאני נראת די גדולה לגילי. הוא ביקש שאני יוריד את הכיסא שלי קצת למטה, עד שבכלל לא ראיתי את החלון. ההסבר היה מטומטם אבל לא התייחסתי לזה יותר מדי.

לאחר מכן הוא אמר שהוא רק צריך לאסוף איזה חבר שלו שגר ליד ואז הוא יקפיץ אותי, הוא אמר שזה בדרך ולא התנגדתי. אחרי כמה דקות של נסיעה שמתי לב שהוא נוסע בכיוון הפרדס והמוח שלי התחיל לעבוד. כיוון שלא רציתי להלחיץ אותו כדי שלא יעשה משהו פזיז התחלתי לאט לאט ובזהירות לספר על המשפחה שלי וכמה שאני אוהבת אותם וכמה שאמא שלי מחכה לי שאני יגיע.

כבר הגענו לכניסה של פרדס ופתאום הוא הסתובב ואמר בסדר, את מעדיפה שאני אקח אותך קודם כל לאמא ואז אקח את החבר? באותו הזמן לא עכלתי את הנס שקרה לי.

עד עכשיו אני לא יודעת למה הוא התחרט, יכול להיות בגלל המכוניות שחנו בפרדס, יכול להיות בגלל הסיפור "קורע לב" שלי על משפחתי.

זה בעצם לא משנה כל כך כבר, עד כיתה י"ב היו לי בעיות ריגשיות אבל שלא נראו על פני השטח עד שזה לא היה מגיע לאינטימיות. עד שיום אחד בשיעור הכי לא צפוי, היסטוריה, יצא לי לספר למורה ולכל הכיתה מה קרה והמורה פשוט בכמה מילים פתרה את כל הבעיות.

היא אמרה שלא משנה איך הייתי לבושה באותו הזמן שזה קרה לי, לא משנה מה אמרתי ומה לא אמרתי, זאת לא אני שלא עשתה טוב, שהבחור היה עושה את זה לכל אחת שראה בדרך, כי אנס הוא אדם חולה בנפשו וזה לא סתם דחף מיני שכל הגברים והנשים חשים.

זה השאיר לי צלקת, זה מתבטא בכך שאני בחורה די שרירית, שאני צריכה להרגיש את הכוח שלי.

שקשה לי ללכת לישון בתחתון וחזייה.

אבל אלו הדברים שאני יודעת שקטנים אליי, שכאשר רגשת האשמה נפלה ממני הכל ניהיה פתאום קטן אליי.