כבר הרבה זמן שאני זוכרת משהו שקרה לי כשהייתי בגן ילדים. זה מקרה שלא קורה והוא חריג. אני יודעת שאם עד עכשיו אני זוכרת אותו זה אומר שלא טיפלו בזה כמו שצריך. אבל הגיע הזמן שאני אוציא את זה החוצה ואספר לכם מה הוא "המקרה הזה" שאני מדברת עליו.

הכל התחיל בגן הילדים. הגיעו לגן שלושה ילדים מופרעים וחזקים, הם עשו הכל ביחד ושאני אומרת הכל זה הכל. הם התחברו ועשו "חבורה" שה"מנהיג" שלהם הוא ד.

כנראה שהייתה להם כוונה לפגוע וחיפשו להם ילדה לפגוע בה, תמימה, שאין לה הרבה כוח ובטח שלא יכולה להתנגד לשלושה בנים. הקורבן היה אני, ילדה תמימה שקל מאוד לגרום לה לעשות מה שאומרים לה.

הם באו אלי והתחילו לאיים עלי. הבקשות שלהם היו קלות בהתחלה. הם רצו שאני אפתח את הברז של הטפטפות ואם לא הם יהרסו לי את הדברים ויתנו לי מכות ואני, לא הייתה לי ברירה ולא היה לי טעם להתנגד בגלל הפחד אז עשיתי את זה. אחרי זה הם אמרו לי שאני אהיה רק איתם ושאפסיק להסתובב עם החברות שלי. כמו שאמרתי הייתי חייבת לעשות את זה ולא סיפרתי לאף אחד מרוב הפחד. כך זה המשיך יותר משבוע וכשגילו שהם יכולים לעשות מה שבא להם הם עשו דברים אחרים- לא רגילים.

אני זוכרת בדיוק איך זה קרה. הם לקחו אותי בכוח למתקן שיש לו באמצע מגלשות. מכיוון שהבחנתי שהם בדקו שאין אף אחד מסביב ושהגננות בתוך המבנה, לא רציתי לבוא איתם, ידעתי שמשהו רע עומד לקרות.

הם אמרו לי להוריד את המכנס ואת התחתון וכמובן שהתנגדתי וניסיתי לברוח, אך הם הרביצו לי ואמרו לי שוב לעשות את זה. התנגדתי אבל לא ברחתי. הם תפסו לי את הידיים והרגליים, הכריחו אותי לגעת באיברי המין שלהם והם בשלי. אני יודעת שהיה לי מאוד רע במיוחד כי הם עשו את זה כמה פעמים.

החלטתי לספר את זה. סיפרתי להורים שלי הכל. אבא שלי כעס ואמר שאני מתנהגת כמו סמרטוט ריצפה ואמא שלי אמרה לי להגיד להם שאני לא מוכנה לזה. התגובות לילדה בגילי (כבת ארבע) לא היו בסדר וכך זה המשיך. אמא שלי סיפרה לגננת והיא רק סיפרה לנו על איברים אינטימיים וכמה שזה אישי. גם זה לא עזר והכל המשיך.

לאחר זמן רב מאוד היה בי האומץ לומר להם שאני לא רוצה יותר ומצידי שיעשו מה שבא להם כי הם לא מפחידים אותי. הם עזבו אותי אבל עשו כמו שהם אמרו. הם הרסו לי את הדברים ופגעו בי. נשארתי לבד, בלי חברים אבל ניסיתי להסתדר ולחזור לשיגרה, להמשיך ולהשלים עם החברות והחברים.

היה לי מאוד קשה, תחשבו על ילדה בת ארבע שכבר מבינה שהחיים לא וורודים כמו שכל הילדים בגילי חושבים ושאני מגלה בגיל כזה, שאין אף אחד שיכול לעזור לי ולהיות איתי.

הרגשות שחשתי היו עצב, השפלה, כאב ובעיקר רע.

היום אני נערה בגיל ההתבגרות שמבינה את מה שקרה ויודעת שזה היה יכול להיגמר באונס ומה שקרה היה תקיפה מינית. בכל פעם שאני חושבת על זה אני יודעת שזה יכול לקרות שוב גם אם אני אעשה הכל כדי שזה לא יקרה. אני יודעת שלא משנה באיזה גיל, אישה אחת לא יכולה לעמוד מול שלושה גברים שרוצים לתקוף אותה.

יש לי הרבה שיחות עם היועצת ועם חברים טובים שלי שאני יכולה לסמוך עליהם.

זה הסוף, זה הסיפור שלי, הסיפור הלא רגיל.