כבר בת שישים, בגיל 40 התחלתי להבין שהסוד שלי ושל אבא הופך להיות נטל בלתי נסבל על כתפיי. מתוך כתבות בטלוויזיה ובעיתונות גיליתי לתדהמתי שלא רק אבא שלי "אוהב אותי בדרך שאף אחד אחר לא יבין" ושה"דרך שהוא מכין אותי להיות אשה" זו המצאה חולנית של אנשים כמוהו ש"אוהבים" ילדות קטנות.

בעצם שימשתי אותו מגיל שנתיים עד בערך גיל 15, את ה"חום והאהבה" קיבלתי ממנו בלבד, אמא היתה בבית אבל אני הייתי עבורה הילדה החכמה שמצילה אותה מעול המשפחה, העוזרת המנקה המטפלת של אחי הקטן, וכאשר לא הייתי כל אלו, הייתי בעיניה הילדה הרזה הבישנית הכפופה המכוערת, כך האמנתי כל חיי הילדות והנערות "אף אחד לא ירצה אותך" וכד".

הוכחתי לה: נישאתי והבאתי ילדים לעולם, מוכשרים וכמובן שהייתי אמא מגוננת מידי, התחלתי טיפולים פסיכולוגיים, רק קצת מאוחר ועד שלמדתי להבין מה השפעת גילוי העריות עושה לי, עברו שנים. ההשפעות פחתו, הכאב נרדם לפעמים, אבל מספיק "טריגר קטן" כמו הנשיא לשעבר קצב ועוד. שיעוררו את הכאב ואת תחושת חוסר האונים הבלתי נסבלת.

הסוד שלי כבר אינו סוד, ברגע שפרצתי את מחסום הסוד, באה הקלה גדולה, אבל עימה תחושת החמצה גדולה: אף אחד לא ראה את מה שעובר על הילדה השקטה הטובה תלמידה חרוצה שאין לה הרבה חברים כי היא "מידי ביישנית".