אני חיה עם הסיוט הזה מאז שאני בת שלוש, עליתי לארץ בגיל שבע וככה זה נגמר.

הוא לא בכלא, הוא נהנה מהחיים, ואני כבר לא חיה כל כך הרבה זמן.

ההורים שלי ידעו, ועכשיו אנחנו מעמידים פנים שזה לא קיים.

כל הקשרים שלי נשברו בגלל זה, לבסוף החלטתי לוותר על אהבה, אני לא מסוגלת להתמודד איתה או עם מה שהיא מביאה. היה נראה לי אז שההרגשה הזו לעולם לא תיעלם.

אבל התגייסתי והייתי עסוקה מדי בשביל להיזכר או לכאוב, וגם התחלתי לקחת תרופות נגד דיכאון שעזרו פי 100 מאשר חמש שנים של טיפול פסיכולוגי.

עכשיו יש לי חבר והזכרונות הם רק זכרונות ולא מציאות.

הייתה תקופה שהתפללתי למוות, אז אם יש עוד מישהי כרגע במצב הזה, תקשיבי לי- ההרגשה הזאת דוהה עם הזמן, וזה לא יכאב לנצח. צריך רק לקחת המון אוויר ולסבול את הרגעים הבלתי נסבלים האלה, ויום אחד את תראי שהוא נעלם ואת פורחת.