היום אני בת 38 בזוגיות עם ילדים, רק לפני כשבוע הבנתי שהעובדה שאני מאובחנת עם הפרעת אישיות גבולית ומאז כיתה ט" רוצה ומנסה להתאבד היא תוצאה של אירועים נוראים שחוויתי בילדותי, זה התחיל כשהייתי כבת עשר, גרתי במושב קטן, בחברת ילדים מצומצמת. היינו חמש בנות במחזור, בשכבה מעלינו היו שני בנים ומעליה היה עוד בן אחד.

היה נהוג אצלנו משחק, שבע דקות בגן עדן, הלכתי לצד עם אחד הבנים, הוא דחף לי ידיים לתחתונים, בפעם הבאה הוא רצה שאגע באיבר שלו, כשסירבתי לו הוא ביקש ללקק לי, לא זזתי והוא קיבל זאת בהסכמה, בסופו של דבר עשיתי איתם שכר חליפין, נתתי להם לעשות באיבר שלי מה שרצו ובלבד שלא יבקשו ממני לבצע דבר באיבר שלהם, סירבתי לגעת בו או למצוץ אותו, נגעלתי.

הם לקחו את הדיל בשמחה, כל פעם מישהו אחר מצא אותי לבד, דחף ידיים, לשון ואת האיבר שלו, פעם בחצר, פעם מאחורי המועדון ופעם בחדר שלי, בכלל בלי חשבון, זה נמשך עד תחילת כיתה ט" אז עזבתי את הבית והמושב ועברתי משם לגור בקיבוץ, מאז לא חזרתי אבל את הנזק אי אפשר היה לתקן, וויתרתי על פלג גופי התחתון, על מחצית גופי, על מחצית נפשי ועל כל רגשותיי, ויתרתי על הזכות לאהוב ולהיות נאהבת והדחקתי את כל מה שקרה.

אבל לפני שבוע זה פרץ כמו הר געש, הכה בי ואני חיה כל דקה מחדש, את הריחות, את התחושות, את המגע הגועל, מנסה למצוא מנוח לנפש כואבת, מנסה למצוא מפלט ולא לבחור במוות.