זה קרה כשהייתי בת 16, עברו מאז עשרות שנים והדחקתי את העניין.

לפני כן למדתי בתיכון מאד יוקרתי, הייתי תלמידה מצטיינת, כתבתי ופרסמתי שירים, חיבורים וסיפורים מגיל שבע, ניגנתי בצורה מופלאה על פסנתר, רקדתי בלט ואת כל סגנונות התנועה, הייתי יפה, חטובה ומבטיחה – גאוות המשפחה וההורים וכל מי שהניח עלי את עיניו ניבא לי גדולות בכל תחום. מה שאנשים לא ידעו הוא שכמעט מגיל אפס הייתי עדה לאלימות וחוויתי אותה בעצמי.

גדלתי עם אב, סופר ועיתונאי שהיה מצד אחד חם מעניק ואוהב והעניק לי ולאחי מכל טוב, בכל התחומים: חומרית, רגשית, תרבותית ואינטלקטואלית, ינקנו שירה וספרות ודקלמנו יצירות של גדולי העולם מגיל רך, אך מצד שני, הגיע מבית אלים והרוס, חווה הלם קרב במלחמת העולם השנייה בה השתתף, ניסה להתאבד מספר פעמים והיה מעורער בנפשו.

אמי, שהגיעה בעצמה מנישואי תערובת של מוסלמי ויהודיה ונחלצה בעור שיניה, כאישה צעירה, מבעיות ביטחוניות קשות שאיימו על משפחה לא יציבה ומחוסר זהות ושייכות לחברה הישראלית בחרה בו מבלי לדעת על מצבו ועל עברו, רק התרשמה מן האינטלקט המזהיר שלו.

המציאות טפחה על פניה מיד לאחר החתונה כאשר הוא התגלה כגבר מכה ואלים, עובדה שלא גרמה לה להיפרד ממנו, משום מה, מה גם שאני נולדתי מיד, היא לא שלטה בשפה העברית, הייתה מחוסרת כישורי עבודה, בעלת דימוי עצמי נמוך ואחוזת פחד, כך שלא העזה לקום וללכת.

כשהתגלו כישרונותיי, שימשתי כעלה תאנה של המשפחה ונחמה גדולה להוריי. לקחתי על עצמי את תפקיד המצילה, התבגרתי בטרם עת, הייתי מצליחה ומצטיינת אך לא מקובלת בחברה, כי המתח המתמיד בו חייתי הרחיק אותי מבני גילי, כנראה, ועובדה זו ציערה אותי צער רב.

בגיל 14 נולדה לי אחות קטנה, פרי פיוס מסוים שהושג בין הוריי. כשנה לפני כן החלו אצלי בעיות נפשיות בלתי פתורות: מחשבות טורדניות אובססיביות שלא מצאתי להן מזור. מצבי בלימודים הלך והידרדר. התקבלתי לבית הספר התיכון הכי טוב בארץ עם חברותיי אך לא החזקתי מעמד שם. במקביל – הידרדר מצב היחסים ביני לבין אבי האלים.

הוא פירש את מה שקורה לי כמרד כלפיו והחליט לדכא אותו בדרך היחידה בה נהג, בעוד אלימות רגשית, פיזית ומילולית כך שהחלטתי לעזוב את הבית ולעבור לקיבוץ בדרום. התקבלתי לבית הספר האזורי בקיבוץ אך גם שם לא הרפו ממני הקשיים הפנימיים ולא נקלטתי. זה היה שלב בו לא היה לי לאן לחזור ומצבי רק הלך והורע. התחלתי לשוטט ברחבי הארץ עם מעט מטלטלי, ישנתי באכסניות נוער ומימנתי אותן מכסף שמצאתי בבית. התהלכתי כחיה פצועה, סובלת מהפרעה נפשית קשה, בודדה ודחויה בכל מקום, רק בת 16, עם פריחת הנעורים והיופי האופיינית לגיל זה ומציאות נפשית אומללה.

באחד הלילות הגעתי ללון באכסניית נוער שהייתה שייכת לקבוץ. הייתה שם קבוצה של בני עשרה ומדריך בראשם. המיטה הפנויה היחידה הייתה בחדר שלו. הייתי מאד ביישנית ולמרות יופיי לא הייתה לי כל הצלחה אצל הבנים, לא בתיכון ולא בקיבוץ, חשתי דחויה ונעזבת בקרב שאר הבנות וזה מאד ציער ותסכל אותי כי בשלב הזה החלה להתעורר אצלי כמיהה למין הגברי. הנער המדריך ישב לידי ושוחח איתי, החמיא לי, ניגן בגיטרה ושר. הוא היה מעוניין אך עדין ולא נגע בי, רק הביע תשוקה. בבוקר יצא עם הקבוצה שלו לפעילות ובקש שאחכה לו. אני זוכרת את פניו באור השחר החיוור כשהוא מבקש "הישארי", אך אני הסתלקתי. כעבור כמה ימים החלטתי לחזור, הגעתי לאם הבית של האכסניה ואז הסתבר לי שהוא עזב באותו בוקר עם הקבוצה ועקבותיו אבדו לבלי שוב. אם הבית סיפרה שהוא שאל וחיפש אחרי, עובדה שמאד הכאיבה לי. החלטתי לישון באכסניה הזו, למרות שלא היה בה אף אחד מלבדי ומדובר היה בקבוצת בונגלוס מרוחקת ומבודדת מן היישוב. אני משערת שפעלתי מתוך מחשבה ויצרים של נערה כמהת אהבה, דחויה חברתית, נטושה ומאוכזבת. אם הבית נתנה לי מפתח והתחלתי ללכת לכיוון האכסניה. בדרך הגיחה לעומתי דמות גבר צעיר ונאה. שאלתי אותו איך מגיעים והוא התנדב ללוות אותי לשם. כל הדרך שוחחנו והשתדלתי להיראות מושכת בעיניו. שיערי הארוך התבדר ברוח, רציתי למצוא חן.

הגענו לאכסניה וקצת שוחחנו בחושך. הוא הציע שניכנס ונדליק את האור. הייתי כל כך חסרת בטחון, שהסתתרתי מאחורי רעמת השיער ואז ראיתי את פניו: צעירות, שחומות, עם זיפי זקן צעירים ועיניים כהות. לא ממש נמשכתי אליו, היה בו משהו מרוחק אך הייתי נחושה בדעתי למצוא ניחומים למה שאיבדתי.

הוא הציע שאחליף בגדים וימתין לי בחוץ. לבשתי את פיג"מת הבייבי-דול שלי ונכנסתי למיטה. הוא נכנס והתיישב לידי. אני לא זוכרת על מה דיברנו, רק שהוא שאל אם שכבתי פעם עם גבר. שיקרתי שכן. הוא שאל אם אני רוצה שהוא ילך, אמרתי שלא. הוא החל לגעת בי פה ושם, ולפתע נדחק בכוח אלי למיטה. לא מצאה חן בעיני הגישה שלו, אך המשכתי.

לפתע הוא שלח יד אל תחתוני הפיג"מה ונגע בי בגסות במקומות המוצנעים, הזדעזעתי והתביישתי נורא. אף בן לא התנהג אלי כך. בכל זאת לא בקשתי ממנו לעזוב. הוא נגע בחזה שלי ואמר: יש לך ___ נחמדים. וגם צורת הדיבור הזו דחתה אותי. היה לו ריח כבד של סיגריות "ז"יטאן".

העניינים החלו להתחמם יותר ויותר. בשלב מסוים הוא כיבה את האור ואילץ אותי להוריד את החזייה, שלף את איבר המין והחל לשפשף אותו בחוזקה מול פני, תוך שמתנשם וכמעט מתייפח: "אני רוצה חברה, אני רוצה חברה". התחלתי להדוף אותו מעלי וראיתי שנעשה יותר ויותר תוקפני. החל למשש את איבר המין שלי, מה שגרם לי לבושה עזה. "תחבקי אותי" ביקש, נישק אותי בגסות ונראה כמי שמאבד שליטה על עצמו. אמרתי שנראה כאילו הוא עושה זאת בפעם הראשונה והוא צחק בלעג מר: "אני לא יכול יותר, לא יכול". היה שלב שניסיתי לצאת מהבונגלו והוא ניצב בדרכי, בעמידה ששידרה עוינות תקיפה. התחלתי להבין שהסתבכתי אתו.

"אני אצעק" אמרתי והוא גיחך "מי ישמע אותך כאן" וניסה לסתום את פי בכף ידו. זה נעשה מפחיד מרגע לרגע ואז אמר שנחוש בדעתו לשכב אתי. ניסיתי להתנגד והוא איים ש"נעשה התעמלות". צריך להבין שלא ידעתי כלום על גברים. זו הייתה הפעם הראשונה שהתקרבתי לגבר חוץ מאשר בריקודי "סלואו". הוא חזר ואמר "אני גבר ואני רוצה" וגם "אני אעשה ממך אישה". בשלב הזה כבר הודיתי בפניו שאני בתולה, הייתי אחוזת פחד, פניתי אליו בשמו שוב ושוב, כדי להרגיעו, אך זה רק חיזק את החלטתו לשכב אתי.

בשלב מסוים קראתי בשמו והתחננתי "אל תפתח אותי", הזכרתי את אבא שלי והוא צעק "מה אכפת לי מאבא שלך". המשכתי להתנגד לו, הוא נצמד אלי ופתאום חדר אל הנרתיק שלי בכל כוחו, מאחור. צרחתי מכאב נורא והוא יצא מיד, מפוחד. "מה את צורחת כמו חיה?" נזף בי "כי זה כואב לי" לחשתי.

בשלב הזה נפסקה ההתגוששות והוא כאילו ויתר על תכניותיו למרות שאפילו לא התחיל להגיע לסיפוק. זה היה נראה כאילו הפתעתי אותו. הוא קם והסתדר, גם אני קמתי. הוא הדליק את האור, עדיין התביישתי ממנו וחשתי נבוכה, ניגשתי לשירותים ושם ראיתי את מכנסי הפיג"מה שלי מוצפים דם ועדיין קיוויתי שהוא לא פגע בקרום הבתולים שלי. חזרתי לחדר והוא החל להתנהג באבירות. יצאנו לאוויר הלילה, אני עטופה בסדין והוא מחבק את כתפיי. "אבוא מחר, בסדר?" הביט בעיניי "לילה טוב" השבתי.

הוא ירד במדרגות בצעדים כבדים, מלאי אשמה.

למחרת בבוקר התעוררתי מתייפחת ושטופת בכי. הייתי מאוהבת בנער אחד משכבת הגיל שלי וקיוויתי שהפעם הראשונה תהיה איתו, ברוך ובאהבה. פתאום מצאתי עצמי עם גבר זר ומפחיד, שנטל את בתוליי.

יצאתי משם וניסיתי לשכוח מזה. כשהחזרתי את המפתח לאם הבית והיא ידעה שהבחור הזה ליווה אותי היא הציעה לי להיזהר ממנו כי "הוא מוזר", אך היה מאוחר מדי.

ידעתי את שמו המלא, אך לא עלה בדעתי להתלונן עליו ואת זה אינני יכולה להסביר לעצמי, עד היום.

אני חושבת שריחמתי עליו, כמו על אבי האלים. הוא שידר תחנונים, מצוקה, תאווה בלתי נשלטת וכאילו סלחתי לו, למרות שפגע בי.

יצאתי משם, פגשתי את העובדת הסוציאלית, עימה הוריי קשרו קשר לפני כן, וסיפרתי לה שהייתי עם גבר ו"הוא השתגע, לא מבינה מה קרה לו". היא פטרה את העניין בבת צחוק, אפילו לא שאלה מה קרה "נערה בגילך משדרת פיתוי וכשגבר רוצה היא פתאום אומרת: אני ילדה". אף אחד לא שאל אם נאנסתי, אם הותקפתי מינית, זה לא עלה על הפרק בכלל. גם אני ניסיתי להאמין שזה לא מה שקרה.

הלכתי לבית ההורים ושם הסתבר לי שאבי ניסה להתאבד ואמי האשימה אותי בכך.

בשלב הזה פרץ כל הזעם, בכיתי והתפרצתי עליה. היא ברחה, מבוהלת, אל בית השכנים והזעיקה שכן, רופא ילדים. הוא לקח אותי למחרת בבוקר להסתכלות במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים "הדסה". עדיין לא סיפרתי דבר ואף אחד לא שאל. במחלקה הפסיכיאטרית הייתי כמה שבועות ואז פרצה מלחמת יום כיפור. הכניסו אותי לחדר בידוד כי מצבי הנפשי כנראה הורע, והיו לי דמיונות שווא, ראיתי את אבי מגיע לבית החולים ומנסה להרוג אותי, או את הסדין שלי מכוסה במרבי רגליים מכוערים. העבירו אותי לבית החולים "איתנים" כי המחלקה יועדה לאשפוז חיילים. משם ברחתי כעבור יום, חזרתי לבית ההורים ושם התחלתי לסבול מסיוט חוזר ונשנה בו גבר כבד יושב על גבי ונוהם בקולות מפחידים. גם סבלתי ממתח רב בגופי. בשארית השפיות שנותרה בי התקשרתי לבית החולים "איתנים" ובקשתי להתאשפז.

קיבלו אותי למחלקת "מתבגרים" שם קיבלתי טיפול תרופתי כבד, שיחות קבוצתיות ופסיכותרפיה והשתחררתי כעבור שמונה חודשים, עם דימוי עצמי הרוס ופגוע של מי ששהתה בבית חולים פסיכיאטרי, סוד שאסור לגלות, וכך התחלתי את חיי, שיכלו להיות מבטיחים ויפים כל כך אלמלי נולדתי למעגל אלימות והלכתי ושקעתי בתוכו.

את האלימות הפיזית והמילולית של אבי השלימה אלימות מינית לה "זכיתי" בלילה ההוא, כשכל חפצי, נערה בודדה ופגועה, היה לזכות בקצת אהבה, לתת ביטוי ראשוני לנשיות המתפתחת שלי.

את עובדת שהייתי בבית החולים הסתירה המשפחה בקפדנות. התחלתי לקבל טיפול נפשי במרפאה לבריאות הנפש ולאחר כשנה התעקשתי להתגייס לשירות צבאי.

אף אחד לא יכול היה לתאר לעצמו מה עברתי – הייתי החיילת הכי חתיכה בבסיס, יפיפייה, חכמה ומטופחת אך מסוגרת בעצמה ומוזרה. חברת גברים דחתה והרתיעה אותי, כמעט הכאיבה, וגברים רחשו מסביבי כל הזמן. השנים חלפו, בחלקן הייתי בטיפול נפשי ובסך הכול כאילו השתקמתי.

עברתי תהליך "חזרה בתשובה" (ממנו מתרחקת היום), נשואה ואם לילד בן תשע. מה שמדהים אותי הוא שלאורך כל עשרות השנים שחלפו והטיפולים הפסיכולוגיים והפסיכיאטריים שקיבלתי, אותם מימנתי מכיסי ושמרתי בסוד, לא טופל עניין האונס.

בעצם, לא הודיתי בפני עצמי שנאנסתי באותו לילה. עד היום קשה לי להודות בחוסר האונים, בפחד ובהשפלה האיומה מכולן – כשמישהו חודר בלי רשות, בכפייה, אל החלק הכי אישי ויקר, בהתנסות המינית הראשונה.

גם ניסיתי לספר לעצמי שכלל לא היה כאן אונס, רק תקרית, שהרי הלכתי איתו מרצון וכמעט שהזמנתי אותו אלי למיטה, כאילו העובדה שאישה מעוניינת מאפשרת הפיכתה לקרבן.

שנים מספר לאחר מכן שמעתי את שמו של הבחור מוזכר בחדשות כמי שביצע אונס, כלומר: מה שקרה איתי לא היה אירוע חריג.

החבר שהיה לי לפני כן וידע על האונס ביקש ממני למסור עדות. הלכתי לתחנת המשטרה והעדתי. יותר לא רציתי לדעת.

אילו התלוננתי בזמן, אולי היו נחסכים מעשי אונס נוספים שביצע ובעילת קטינה, כמו שביצע בי.

אך הוא התהלך חופשי והמשיך במעלליו. לא ידוע לי אם ריצה תקופת מאסר.

לפני כשנה חידשתי טיפול פסיכולוגי וגם בו עניין האונס כמעט שלא הוזכר ופתאום לפני כיומיים ישבתי מול האינטרנט והעליתי את שמו על המסך. נדהמתי מכמות ההרשעות התלויה ועומדת כנגדו.

הוא ידוע כעבריין מין מסוכן. במשפט האחרון שלו, כנגד אונס שביצע בבת זוגו, אליה התוודע בזהות בדויה וסחט ממנה כספים, פסקו לו השופטים, בינואר השנה, 12 שנות מאסר בפועל ושלוש שנים על תנאי.

לפי החשבון שלי הוא בסוף שנות החמישים ואני מניחה שיצא מן הכלא מבוגר למדי אך את מה שעולל לי ולנשים נוספות לא ניתן לתקן.

ופתאום התחוור לי האובדן הנורא: העובדה שנכשלתי במערכות יחסים, שנישואיי עלו על שרטון, שלא השתלבתי בשום מקום עבודה, שבזבזתי את היכולות הגבוהות ואת האנרגיה שלי על ניסיון להסתיר "דינוזאור בחדר האורחים": האונס.

העדפתי לחשוב שהייתי אשמה, להשתיק עניינים, לחיות בשלווה ולהתרכז בהווה אך היום אני מבינה שמי שחוותה אונס לא תוכל להשתקם לעולם ללא חשיפת האמת, ללא עיבוד ותמיכה.

נוכחתי בשנים היפות והטובות שלי שחלפו לבלי שוב, שנות עלומיי, בהן נהניתי מיופי, מחיזורי גברים, מסיכויי הצלחה אדירים וויתרתי על הכול, הסתתרתי מעצמי, חייתי בין הצללים, בשוליים, איבדתי עניין, שמרתי בתוכי פצע נורא, שלא הגליד מעולם.

רציתי רק שקט ומעט הפוגה מן הכאב ואינני רוצה אפילו להתחיל ולחשוב: מה היה אילו? היכן הייתי היום אם? לאיזה רמה של מיצוי והגשמה עצמיים יכולתי להגיע? איך יכולתי לבנות את אושרי?

פעמים רבות שאלתי עצמי מה השתבש בחיי, לאן נעלמה ההצלחה הגדולה שחוויתי ולא הייתה לי תשובה.

נאמר לי שאני מבוזבזת, מסוגלת ולא ממצה אך לא קישרתי זאת לאונס, הדחקתי והכחשתי את אותו לילה, בו נהרס עתידי.

הוא, לעומת זאת, המשיך להתהלך חופשי, נשא אישה (ממנה התגרש) והביא שתי בנות לעולם, אך כמו שסוף גנב לתלייה, כך חרץ את גורלו טבעו הפתולוגי, על גבה של אישה נוספת, בה התעלל.