איך שאת לומדת לשחק, לתת, לענג רק כדי שתקבלי כמה שעות בחוץ, לא כלואה בחדר הטחוב עם הסורגים לגינה והריח של הסיגריות שלו.

למי בכלל איכפת שכמה ימים לא באת לבית ספר או שבאת עם תחבושות ושרוולים ארוכים.

מי מדמיין בכלל בגיל הזה, את ילדה.

איך כל חפץ יכול להפוך משימושי ורגיל לכלי עינוי. איך שלפעמים לא ניסית להתנגד, עדיף שלא.

איך פיתחת שנאה כל כך עמוקה לגוף שלך בגלל התצוגות בפני החברים שלו.

איך היית שבויה, גם כשפיזית היית בחוץ. איך יום אחרי, כשהוא במצב רוח טוב, הוא אפילו היה מוציא אותך לאכול בחוץ.

רגע מפלצת, רגע נסיך שמציל אותך מכל מה שעברת כשהיית קטנה וכמה שאת צריכה להודות לו, שאסף אותך ותמך בך ונתן לך בית וחיים.

איך שעד היום את מספרת את זה בגוף שלישי, כי מי יכול להאמין בכלל שהסיפור הזה הוא עלייך, עליי...