עד מתי? עד מתי זה ימשיך להיות סוד? מילא לא לספר לאף אחד, אבל גם לא לעצמי? כמה שאני אגיד את זה, כמה שאספר, כמה שאחשוב על זה, זה לא נראה לי מציאותי... ואולי זה לא אמור להיות כל כך נורא?... ואולי אני אמורה להתגבר על זה וזהו?... כמה אפשר לקחת את זה איתי?

היו שני פוגעים בילדותי. אחד אח ואחד סבא. זו פעם ראשונה שאני כותבת את זה, וזה נראה כל כך פשוט יחסית כאן, כשאף אחד לא קורא, גם לא אני... אני לא צריכה לשמוע את הקול שלי אומר את זה.

האנשים האלו מזהים את החולשה, מזהים את העובדה שאת לא שומרת על עצמך, שלא שמרו עליך, שלא לימדו אותך לשמור על עצמך. שהם יכולים לעשות לך מה שהם רוצים, שגם כך לרצון שלך אין חשיבות. הם מזהים את זה ואת - משחזרת. לא רוצה ומשחזרת.

עכשיו אני מטפלת בעצמי. ואני צריכה לטפל בילדים שעברו אותם דברים. לעזור להם להתגבר על האימה. למה זה מצליח ולעצמי אני לא מצליחה?

מקווה שיום אחד יגיע ואוכל להסתכל על איך "הייתי". מקווה שזה יכול להשתנות. כי כרגע זה נראה לא מציאותי.

תודה שקראת אותי!