עד היום, יותר מהכול, אוכלת אותי ההשפלה, רגשות האשמה, תחושת הבדידות והשבירה.

הותקפתי מינית כשהייתי בת 11 וחצי לערך, על ידי זוג גברים, שאיפה שהוא בתוכי אני דיי בטוחה שהכרתי, אבל אני לא מסוגלת לשים את האצבע על מי הם היו. אני לא יודעת כמה זמן, או מה בדיוק קרה לפרטי פרטים. אני מניחה שהמוח שלי ניסה לעזור לי להמשיך לחיות ומחק ממני פרטים, על חלקם אני שמחה, על חלקם הייתי רוצה רק לראות, להיזכר לרגע, למלא את החלק החסר. חלק יקראו לזה אונס קבוצתי, חלק יקראו לזה רצח.

השנים הבאות היו בעבורי חור שחור אליו נשאבתי - חור של שנאה עצמית ופחד. השנאה הזאת לא נשארה ברקע. לצערי, מצאתי את עצמי לא פעם במצבים שהיוו סכנה ממשית לחיי, לבריאות הנפש ולבריאות הגוף שלי. נתתי את גופי לכמעט כל מי שחשק בו, נכנסתי למערכות יחסים הרסניות ופוגעות, הייתי פוצעת את עצמי, מרעיבה את עצמי, מקיאה. כמעט בכל דבר שעשיתי, ניתן היה למצוא את האקט של הפגיעה העצמית. כי האמנתי שמגיע לי.

כביכול לקראת גיל 17, אחרי טיפולים ממושכים אצל פסיכולוגים ופסיכיאטרים, וכדורים למיניהם, הצלחתי "לצאת" מההרס העצמי הזה. עד היום אני לפעמים מוצאת את עצמי מנערת את הראש, ומבינה ששוב אני עושה הכול על מנת לפגוע בעצמי, לאנוס את עצמי שוב ושוב מחדש.