נכנסתי לכאן "בטעות" ומבלי משים, למראה קיר העדויות ליבי החל לפעום בחוזקה ודמעות החלו לעלות בעיני. שנים חיפשתי איזה כותל לבכות לפניו, לפתוח את סגור ליבי, לפחות לספר זאת בפעם הראשונה.

לא, זה לא היה עכשיו, גם לא לפני שנה או עשור, זה היה לפני כארבעים שנה, אבל בעצם זה היה עכשיו!!! הרגע!!!. גבר מגעיל, ביקש לתת לי מתנה, לי? שאלתי בתמימות של ילד בן שבע, כן אני עוקב אחריך ורואה את מעשיך היפים. הוא לקח אותי לשירותים של בית הכנסת, הפשיט אותי ותוך כדי שאני נזעק וצועק הוא פשוט אנס אותי, בברוטאליות, באכזריות תוך כדי שהוא סותם את פי בידיו המסריחות. הוא השליך אותי לחצר בית הכנסת כפגר תרנגולת שחוטה, מדמם, מושפל ובוכה.

כן, הוא השאיר לי אולר מתנה ולפני כן פתח את הלהב והראה לי סימן שחיטה אם אדבר. שעות שכבתי בבית הכנסת מבלי יכולת לזוז מכאבים ומסימני דם. חודשים הסתרתי את הדימום והפצע שנגרם לי (אתם זוכרים את הלהב?) לא הלכתי לבית הספר ולשירותים ציבוריים עד היום איני נכנס!

כיום בהיותי מתקרב לגיל החמישים, נשוי לאישה וילדים, מכהן בתפקיד ציבורי מכובד ונושא במשרה תורנית יכול אני לשכוח ולסלוח להרבה עוולות ועוונות שנעשים כלפי. לדבר אחד אין מחילה וסליחה לעולם! לפושעים הנהנים מסבלו של האחר! לאנסים ולסוטים על זה לא יעזור מחילה וסליחה, טיפול וגמילה, סורג בריח וענישה. מידי פעם עולה באפי ריח מבחיל, נורא ודוחה, הכאבים מתחילים להתפשט בגופי ועיני דומעות, בדיוק כאז גם היום ולאחיי האומללים כמוני, בנים ובנות גברים ילדים נשים ונערות, דברו ספרו, העידו, אם נפגעתם זה לא אשמתכם, השיבו מלחמה שערה! אל תוותרו!