אחד מהדברים הראשונים שאני זוכרת, כילדה, היה את אבא שלי מכה אותי, צועק עליי, בוכה עליי או על עצמו.

אני הרבה פעמים מסתכלת אחורה ולא מבינה איך שרדתי, איך חייתי מיום ליום, איך לא שלחתי יד בנפשי. לא מסוגלת להבין איך ילדה כ"כ קטנה סוחבת על עצמה תהומות כ"כ גדולים, שלפעמים נדמה כאילו בולעים אותה.

אני מנסה לתמצת את חיי המוקדמים, מנסה להביא את הזוועות שעברתי אל קיר העדות, בדרך שתהיה מובנת אבל לא מרוחקת, אמיתית אבל לא אכזרית. אני מתקשה למצוא דרך ביניים. החיים שלי היו מכוערים, קשים, כואבים, שקריים ואכזריים.

אני כותבת את חיי למען עצמי, למען אמא שלי, האישה המוכה, האישה שנאנסה בידי אבי, למען הנשים והגברים אשר חוו תקיפה מינית ויתר האנשים אשר יקראו ויראו - זה קורה כאן ועכשיו.

זה השכן שצועק על בתו, זה הדוד שמתקרב יותר מדי, זה האבא שלא מרפה, זאת הגננת שמכה את הילדים, זה האח שפורץ את הגבולות, זאת האמא שהורגת את ילדתה, זה הסבא שהורג את נכדתו. אין אלו כותרות בעמוד הראשון בעיתון, הכל מתרחש כאן ועכשיו, מתחת לאף. אלו הם חיינו.

ואלו הם קורותיי. החיים שלי מתחילים כמעט כמו סיפור אגדה, הורי אימצו אותי כשהייתי תינוקת, עטפו אותי בשמיכה חמה ורכה, והצילו אותי מגורל מר ואכזר במקום שכוח אל. חברים ומשפחה כרכרו סביבי, הורי היו גאים כ"כ על בתם הקטנה, שהגיעה עם חסידה, כמו חבילת מתנה. עד כאן האגדה.

המכות התחילו כשהייתי ילדה מאוד קטנה. בהתחלה שני ההורים שלי היכו אותי, מה שמכונה "פליקים", שלא אשכח את מקומי. שלא אעשה להם בושות ליד השכנים. שאציית להם כשהם צווחים עלי.

אם זיכרוני אינו מטעני, הייתי בת שלוש בערך כשהורי התחילו להכות אותי על בסיס יותר קבוע, כמעט יום יומי, על מנת להשיג משמעת עיוורת דרך פחד משתק.

הייתה תקופה ארוכה של מספר שנים, שאמא שלי כמעט ולא הייתה בבית, עקב דרישות תפקידה, ויצא כך שאבא שלי היה איתי לבד בבית רוב שעות היום. לרוב, הייתי כלואה איתו בבית משעות הצהריים המוקדמות ועד שעות הערב המאוחרות. אמא לא הייתה בבית, ככה שכמעט ולא הכתה אותי בזמן הזה. הייתי נתונה לחסדיו של המפלצת, שבמקרה קוראים לו אבא. כבר כמה שנים שאני קוראת לו בשמו, ולא "אבא".

אט אט, האלימות שלו כלפיי החלה להיות משהו בגדר עינוי. אט אט הוא הרשה לעצמו יותר ויותר, הוא התחיל לאנוס אותי כשהייתי בגילאים שבין ארבע לחמש. אבא אנס אותי. אותי, הילדה הקטנה שלו, האישה הקטנה שלו כמו שהוא כ"כ אהב לכנות אותי. בהתחלה, אני חוששת להגיד, נהניתי מזה. זה הרגיש לי נעים, המגע הרגיש לי נעים. לא ידעתי אחרת, לא הבנתי שזה לא צריך להיות. מכאן, התחילו לצמוח להם הניצנים של רגשות אשמה. זאת הייתה ההתחלה של המחשבה שעד עצם היום הזה לא עוזבת אותי - את נהנית מזה בהתחלה, ואת מלוכלכת, ומגיע לך. זה כל מה שאת שווה. לא ידעתי שזה יכתים אותי לדיראון עולם.

אבא התחיל לשתות באותה התקופה. אני כמעט ולא זוכרת אותו פיכח. הוא הלך ונעשה יותר מעוות וחולני בצורות ובדרכים שהוא היה מתעלל בי פיסית.

הוא היה מראה לי איך הוא אוהב לאכול דבר מה, ומכריח אותי להכין לו את זה בעודי לבושה בחולצה של אמא שלי. הוא היה משאיר שאריות בכוונה, על מנת להכריח אותי לאכול את מה שנשאר לו בצלחת, את האוכל הזה שבתור ילדה לא סבלתי. במידה והראיתי התנגדות כלשהי, הוא היה מרביץ לי. אם המשכתי בהתנגדות שלי גם אחרי המכות, הוא היה זורק את מה שנשאר בצלחת על הרצפה, ומכריח אותי לאכול ממנה.

הוא היה מראה לי איך הוא אוהב לשתות משהו, שבדיעבד הבנתי שיש לזה מילה - אלכוהול, ומכריח אותי לשתות מהכוס. אם הראיתי התנגדות, ובכיתי- אפילו הבכי החרישי ביותר, הוא היה מכה אותי. אם הייתי ממשיכה בסרבנות שלי, הוא היה שופך את הכוס על השולחן בסלון ומכריח אותי ללקק את זה בעוד שהוא נוגע בעצמו. ואז הוא היה קורא לי אליו. ואז הוא היה נוגע בי. אונס אותי. ואז הוא היה לוקח אותי למקלחת, כי אני "ילדה רעה מגעילה ומלוכלכת". ואז הוא היה נוגע בי. הוא היה משאיר אותי במקלחת, כשהמים עדיין זורמים, ואני בוכה, ומקווה שאולי המים ייקחו אותי ביחד איתם לחורים הקטנים האלה ואעלם איתם. ואז הייתי יוצאת מהמקלחת, מנקה ומסדרת הכל, כדי שלא יהיה לו תירוץ להרביץ לי או לגעת בי שוב. הייתי מציצה מבעד לדלת, רואה שהוא לא שם, ורצה לחדר שלי. ואז הייתי קופצת על המיטה שלי, ומסתכלת במראה שממול למיטה ורואה כתם שחור כחול כזה ליד הירך שלי. לחצתי עליו, וזה כאב. ואז שמעתי אותו צועק משהו. ואז הוא נכנס לחדר שלי. ולא משנה מה עשיתי, וזה לעולם לא נגמר.

הוא היה לעתים קרובות יוצא אתי לטיולים באוטובוס. "לצאת קצת מהבית הזה של אמא שלך" הוא היה אומר. הוא היה מוסיף איזה שם תואר, אבל אני לא אוסיף. הוא היה לוקח אותי לספסל האחד לפני אחרון של האוטובוס, צוחק אתי, מראה לי דברים חדשים, משחק אתי. ואז הוא היה מתחיל לדגדג אותי, ו"בטעות" לגעת בכל מיני מקומות. זה היה עניין של שניות שבו השתניתי מצוחקת ומחייכת למפוחדת ומבועתת, למשותקת מרוב אימה. הוא נהנה מלגעת בי במקום ציבורי. אולי הוא אהב את הידיעה שהוא יכול לעשות בי כל מה שעולה בדעתו, והעולם שותק. אני לעולם לא יושבת בחלק האחורי של האוטובוס. לקחת אוטובוס באופן כללי, קורע אותי בכל המובנים כולם.

נריץ כמה שנים קדימה, כשהייתי בת שמונה או תשע. אחי היה בחטיבה. אמי עדיין הייתה בתפקיד שדרש ממנה להיות רוב הזמן בעבודה. בזמן הזה, ההתעללות המינית בי ובאחי גם יחד החלה. אחי, לאורך השנים, ספג גם הוא מכות רצח, אבל שום דבר ממה שהוא חווה לא השתווה לסדיזם שאבא שלי הראה כלפיי.

אבא שלי היה נוהג לשחק אתי במשחקי תפקידים בגילאים האלה. איש עסקים ומזכירה, אבא ואמא, גננת וילדה בגן. משחקים בעלי אופי מיני מחריד ושורף. הוא התחיל לשתף את אחי במשחקים הללו. בהתחלה, הוא היה סתם מסתכל עלינו משחקים, כמו שאח ואחות אמורים לעשות. ואז הוא היה מצטרף אלינו, גורם לנו לבטוח בו. למרות הכל, כל הזוועות והטרור שהעביר אותו ואותי במיוחד, עדיין חזרנו אליו. כך, בעזרת אמנות הפיתוי שלו, זכה לו באמון שלנו, והרגשנו נינוחים איתו.

הוא היה נותן לאחי הוראות משחק, מה לעשות ואיך לעשות. הוא היה אומר לי לשים את היד שלי על אחי בצורה כזו או אחרת. הוא היה אומר לנו להשמיע קולות. אחי לא אנס אותי, אבל נאלצנו לעשות כל דבר אחר חוץ מאונס.

אבא היה נוגע בעצמו לפעמים, אבל לא בצורה כה ברוטאלית כמו שהיה עושה אתי לבד. לפעמים אני שואלת את עצמי איך אחי שלי יכול לעשות לי דבר כזה. הגעתי להבנה שגם הוא נפל קורבן להתעללות קשה מנשוא. גם הוא קיבל מכות, גם אבא כפה עליו לעשות דברים שאין לתארם. אבא לא אנס את אחי. אבל הוא אנס את אחי לגעת בי בצורה שאף אח לא אמור לגעת באחותו.

אין לי קשר עם אחי מזה שנים. הפעמים המעטות שאני נפגשות איתו הן באירועים משפחתיים, וגם אז, אנחנו מדברים על פני השטח. אף פעם לא משהו מעבר למראית עין. האבא הזה שלנו עשה עבודה טובה. הוא הפריד בינינו כשהיינו קטנים, הוא מפריד בינינו עכשיו וכנראה שיפריד בינינו לעולם. אני ואחי חולקים צלקת שאין לה מנוחה או מרפא. אני לא מכירה את אחי, כנראה שמעולם לא הכרתי.

לפני מספר חודשים אבא שלי איים עליי בצורה עקיפה. לאחר כחודש הוא נגע בי קלות, ואיים עליי באופן ישיר. הוא מטריד אותי בכל דרך אפשרית, מפחד פחד מוות שאני יוצאת משליטתו. ואני בשנות העשרים לחיי. הוא מילא את ילדותי במיניות, באלימות, בשקרים ובבדידות. נהפכתי גם אני למכורה. התחלתי לשתות כשהייתי בת שתיים עשרה.

נהפכתי למטרה נעה בכל מיני פאבים למיניהם ושילמתי על זה ביוקר. אני כבר לא זוכרת כמה פעמים נאנסתי ע"י גברים זרים, חלקם שיכורים, חלקם נשואים, חלקם פיכחים, חלקם עבריינים. אני זוכרת את אותו הידיד שלי, הגבר היחיד שבאמת נתתי לא להיכנס לתוך חיי, ולאהוב אותו. גם הוא אנס אותי. הייתי צריכה להיבדק מספר פעמים, וקיוויתי שהבדיקה תצא שלילית. גם לאיידס וגם להיריון. עשיתי הפלה פעם אחת. אני כבר לא שותה קרוב לשנתיים.

הבאתי כאן את חיי על גבי הרשת. כתבתי על דברים שבעבר הרחוק פחדתי מהם. אני לא יכולה מן הסתם לכתוב את כל חיי, אני לא יכולה להכניס לפה את כל ההשלכות של הגילוי עריות שחוויתי, את כל הטרור שהוחדר לחיי, אין מספיק מילים בשפה העברית, או בכל שפה, כדי לתאר את מה שהלב יודע ומדמם לו.

אני מקווה שקיר העדות הזה יהיה קיר של תקווה, ולא של ייאוש. אני מקווה שאנשים שמסתכלים מבפנים יידעו שהם, אתם, לא לבד. אני מקווה שאנשים מבחוץ יסתכלו פנימה ויראו שזה קורה, כאן ועכשיו.

כולי תקווה שכולם יידעו שאפשר, וכדאי שיהיה אחרת.

שלכן/ם,

שורדת.