בת עשרים. נשואה. לומדת בסמינר למורות.

הכחשה היא סם חזק.. ומשכח. כל פעם שאת חושדת שהוא בעייתי, יש את הרציונליזציה: "זו לא הכחשה, זה פשוט הכוח הפנימי שלך שיודע להתמודד כל כך טוב עם … את יודעת … עם … " (הקול לא אומר את המילה עצמה, אבל את לא מבחינה, ולכן את מאמינה לקול הזה).

מבחינתי, המונח "התעללות מינית" … כל פעם שקראתי סיפור על מישהי, הרגשתי רע עם זה שבמשך שנים ארוכות הנחתי להתעללות להגדיר מי אני … אבל הקול ההוא אומר לי: "אלימות משפיעה על כל אדם בצורה סובייקטיבית". לכל אחד יש את השדים שלו. בדיוק כמו שידיד שלי אמר לי פעם: "לכל אחד יש את עצמו". הוא צדק יותר משחשבתי. הבנתי את מה שאמר רק בשלב הרבה יותר מאוחר, ואני מאמינה שהוא מאוד עזר לי.

מוזר לי לומר שההתעללות בי נמשכה מגיל 11 עד גיל 17. אין לי מושג כל כמה זמן זה קרה, אין לי אפילו מושג מתי הייתה הפעם האחרונה. גיל 17 … זה מספיק מבוגר כדי לזכור … . אני לא מאמינה שאני מתייחסת לדיסוציאציה שלי, לניתוק שלי מהלילות כאל משהו נורמלי, אבל אני כן.

אני בת 20 היום.

במונחים יבשים, מעולם לא נאנסתי … . כשהייתי בת 11, אבא שלי ישן איתי כל הלילה כשידו בתוך הפיג"מה שלי. לילה אחר, חודש לאחר מכן, התעוררתי וגיליתי שהוא שוכב מעלי, מנשק אותי, איבר מינו בין רגליי, והוא מתחכך בי, מנסה "לגמור". אלו החלקים הראשונים בהיסטוריה שמעולם לא העזתי לחשוב עליה. בפעמים אחרות הוא היה מושיב אותי עליו, מכריח אותי "לרכב" עליו. זה תמיד היה בחושך … . ומעולם לא דיברתי איתו בימים על הלילות, בדיוק כמו שהוא לא דיבר איתי.

האמת היא, שבאותה תקופה הייתי נועזת למדי … וזו הייתה המסכה שכולם הכירו: הילדה המשוגעת, הילדה הנועזת, הילדה האמיצה, שמסתכנת כדי להשיג דברים ולעולם לא בוכה. מעט מאוד אנשים הכירו גם את הפנים האחרות שלי: הילדה הצייתנית, הילדה המבולבלת, הילדה הכועסת והכואבת, הילדה הקטנה, כולן מוסתרות היטב תחת החזות האמיצה וה"קולית" שהצגתי.

תעתוע, חוסר אמון והמון תלות היו הבסיס ה"טבעי" לכל קשר אנושי … .. אבל כמו שאמרתי, מעולם לא הודיתי במה שקורה בלילות.

כשהתחלתי להתנגד לכך שייכנס אליי, כמו שנכנס אליי עד עכשיו, הוא ניסה לנשק, לחבק ולהתחכך בי. אני זוכרת פעמים בהן הכריח אותי לגעת בו, לאונן לו. מעולם לא מין אוראלי … מעולם לא שיתפתי אתו פעולה ויכול להיות שהוא פשוט פחד שאנשך אותו. הוא היה חייב לקשור אותי, פשוט כמשמעו, כדי לעשות לי משהו. היו פעמים שהתנגדתי … . אבל מעולם לא ניצחתי. היו פעמים שהוא לחץ, התחנן, היה פגוע. אבל אתם יודעים מה? הרגעים הקשים יותר לא היו המקרים בהם זה קרה … . לא. הרגעים הקשים ביותר היו הרגעים בהם ידעתי שכל מה שאני צריכה לעשות זה לקום ולעזוב ואז זה לעולם לא יקרה שוב … זה המצב הזה, של להיות כלואה בתוך הבית.

הוא פחד מצורת ההתנהגות שלי בלילות … . הוא לא היה יכול להעיר אותי, הייתם מאמינים? קראתי על אנשים שהתלוננו, על אנשים שניסו לספר ושאיש לא הקשיב להם … ואני מעריצה אותם. אף פעם לא העזתי להתנגד בלילות ההם … כל פעם הייתי קופאת, מפלט לדרך התנהגות פרימיטיבית, או שהייתי אדישה. הוא גרם לי להבין שאיני צריכה להתייחס לקול הפנימי שלי, שצעק שאני צריכה להתנגד, או לעצמי בכלל … . שאני צריכה לבטל את עצמי, להימחק … וכך נעלם הביטחון העצמי שלי …

פעם דודה שלי ראתה אותנו.

פעם ראו אותנו אמא ואחי.

הם לא אמרו דבר …

בגיל 17, אני לא יודעת איך … בלילה האחרון קמתי ויצאתי מהחדר. אני לא יודעת איך. בפעם הראשונה, נאמרה מילה בחשכה בינינו. הוא אמר את שמי. עברתי לחדר שבו ישן אחי הקטן … . וישנתי.

גילוי עריות משאיר אותך מתה בדרכים שלא ניתן להגדיר … זה משאיר אותך מנותק לא רק מהמציאות החיצונית, אלא גם מהמציאות הפנימית. היו לי עולמות פנטסטיים ומציאות מדומה שבהם הסתתרתי. חשבתי שזה פשוט כשרון הכתיבה שלי … כל כך שונה ויצירתית … . פשוט הייתי חולה. הפרספקטיבה שלי כלפי המציאות הייתה מעוותת והבריחה שלי לעולם של דמיון הסתירה את זה ממני.

יש שנאה. שנאה עצמית שלא תמיד אתה מודע לה, או יודע ממה היא נובעת. אני לא ידעתי. יש כעס. יש חוסר … אי יכולת לסבול שררה מכל סוג שהוא. יש חיפוש … היום אני יודעת שזה חיפוש אחרי "הנורמליות". אין שום מודעות לכך שאתה פוגע באחרים. אין שום מודעות לגבולות. הרגשתי שאין לי שום אמפטיה. יכולתי להיות בקשר עם אנשים, אבל לא יכולתי להתקרב ממש למישהו, למרות שהיו ועדיין יש לי, חברים אוהבים. התנתקתי מהמשפחה שלי. הייתי פרנואידית לחלוטין והגרוע מכל … לא יכולתי להיות ישרה עם הבחור שאהבתי. לא ידעתי שהסיבה לכך היא שאני מכירה רק תגובה אחת למגע ולרכות: התנגדות, הכחשה, לחימה. יש גם בעיה בפרספקטיבה. יש סוריאליזם … הרגשה של חוסר תקשורת … חיים בשוליים … מעין מסך מול העיניים. אתה חריג.

בגיל 19, קצינה צעירה, השדים לא עזבו. חשבתי שאם אשרת בקצה השני של המדינה, במקום בו אנשים לא מכירים אותי, אני אשתחרר מהם. זה לא עזר.

התחלתי עם הרס עצמי … כל כך התעייפתי מלהילחם בעצמי, להלחם באויב שאפילו לא ידעתי להגדיר. חלק אחד בי ניסה להציל חלק אחר, וחלק נוסף העסיק את מוחי ונפשי ללא הרף סביב נושא אחד ויחיד: התאבדות.. רק בגלל שלא הבנתי למה אני מתנהגת בצורה שאני מתנהגת. אני חושבת שפשוט הייתי מיואשת.. בין אפיזודות בריחה מאניות לבין דיכאון וגועל עצמי. אין לי מושג איך כל כך הרבה דברים הצליחו לי כנערה, דברים שאנשים אחרים עובדים שנים, ימים כלילות להשיג, השגתי בלי מאמץ … הדרך היחידה שאני יכולה להסביר את זה היא ש"יש אלוהים!", אבל הפער הזה בין מה שהרגשתי לבין ההצלחות שלי רק הרע את המצב, ובסוף פשוט התמוטטתי.

אף פעם לא הלכתי לטיפול. אני מניחה שזה בגלל שאין לי במה להיאחז, לא תקוות ולא פחדים, לא הערכה עצמית, שום דבר חוץ מקול קטן שקורא לי להמציא את עצמי מחדש … .

השינוי הדרסטי בסביבה בה אני נמצאת העניק לי זווית מבט חדשה על עצמי שעזרה לי להתמודד עם העבר שלי, אבל זו אינה דרך שאני ממליצה. קשה לעשות את זה לבד, בטח בסביבה מלחיצה כמו צבא.

הדבר שהכי עזר לי הייתה ההתחזקות שלי בדת. אחרי שנים של בריחה מאלוהים, פניתי אליו וביקשתי עזרה.

הזיכרונות שלי מההתעללות הם מנקודת מבט "חיצונית" … כאילו הסתכלתי על זה ממקום אחר בחדר, אבל עכשיו זיכרונות יותר ברורים עולים אצלי … וככל שזה מתבהר, כך משתפר התפקוד הקוגניטיבי שלי. במהלך תהליך ההחלמה שלי, היו שבועות שבהם כל לילה חייתי מחדש את העבר.

בחודשים האחרונים אני נזכרת יותר ויותר … והרבנית שעוזרת לי הסבירה לי מדוע אני כמו שאני … ושאני לא אשמה. אני מוצאת את עצמי עושה דברים שמעולם לא עשיתי … אני מוצאת את עצמי מרגישה … . אני מתחילה להרגיש … . וזו הרגשה מדהימה.

להיות אמיתית. סוף סוף.

אל תוותרו. לעולם אל תוותרו.