כשאת שומעת על מקרים שאחרות ואחרים עברו, את חושבת שזה נורא ואיום, שהם אומללים, שאת לא היית עומדת בזה. כמעט שוכחת שאת עברת את זה בעצמך. כן, לא פעם ולא פעמיים. לא גבר אחד ואפילו לא שניים. בתוך כתלי ביתך, באוטובוס בדרך לבית ספר ובמקום העבודה.

תמיד רבו בבית שלך. הם אף פעם לא חיבקו אחד את השנייה, אף פעם לא באמת אהבו. תמיד צעקו, כעסו, התרגזו. אז את ואחותך הגדולה מצאתן מסתור בחדר, צחקתן, שיחקתן ולפעמים סתם שתקתן. עד שיום אחד כשהיית בת שמונה הם הודיעו שהם נפרדים. היית ילדה מאוד בוגרת והבנת שזה הכי טוב לכולם. לא היית קשה. תמיד ילדה טובה ומנומסת. כולם אהבו אותך וכולם אהבו את אחותך הגדולה. גם החבר החדש של אמא (נכון, הוא לא היה כזה חדש, הוא היה שם מאז ומתמיד. מילא לאמא את החסך באהבה. אז מה אם אבא ידע. הוא קנה מתנות ונתן הרבה כסף אז אבא העלים עין).

אבל היית כל כך קטנה ולא ידעת שזה לא בסדר שהוא מלטף כל הזמן ונוגע. כי בהתחלה זה היה רגיל וגם אמא מלטפת וזה נעים. אבל לפעמים זה היה יותר מדי והתחיל להרגיש לא כל כך בסדר. ותמיד כשאמא לא הייתה בסביבה זה היה יותר מדי. אולי היא התקלחה, אולי תלתה כביסה, אולי בכלל לא הייתה בבית. והתרגלת לזה. חשבת שכנראה ככה זה צריך להיות. כן, כנראה שבאמת הוא צריך ללמד אותי איך מתנשקים הגדולים. אז מה אם הוא מסריח מסיגריות ויש לו לשון מגעילה, מחוספסת ומחודדת. וכנראה שהוא חייב לגעת במקומות האלה וכשלא נעים לך ואת לא רוצה יותר אז הוא מסביר לך שאין לך מה להתבייש, זה שלך. אז אם זה שלך למה הוא חייב לגעת שם. אולי זה לא באמת שלך...

את לא זוכרת מתי זה התחיל אבל בבירור את זוכרת כשזה נגמר והם נפרדו. זה לא היה כל כך פשוט כי אחרי הכל הוא לא וויתר בקלות, ואם כשהם היו "יחד" הוא התעלל בה פיזית ונפשית, אז אפשר רק לתאר מה היא עברה כאשר היא ניסתה לגמור את זה. ואת היית שם בחדר ליד ושמעת הכל וניסית לשכנע את עצמך שזה משחק, שזה בצחוק, שזה לא באמת. אבל ידעת את האמת.

כמה שנים אחר כך הכל התפוצץ כשאחותך סיפרה לאמא הכל. אמא לא הבינה איך זה קרה והיא לא שמה לב. למה לא אמרנו כולם. למה לא דיברנו. אבל כשרצינו לעשות עם זה משהו היא אמרה שעדיף להשתיק את זה. שזה בטח לא יעזור, שתחשפו את עצמכן ובסוף הוא ייצא מזה עם איזה עונש מגוחך ואתן תישארו עם הפצע פתוח. וזהו. הסיפור נשכח ולא דובר יותר. כשמזכירים אותו פעם בשנתיים קוראים לו "המפלצת". זה כנראה אמור להספיק. ואת אף פעם לא הבנת למה לא עשית יותר מזה, למה לא פגעת בו פיזית, למה לא הלכת לדבר עם הבנות שלו, עם הנכדות שלו. אפילו רק ללכת ולפנצ"ר לו את הגלגלים. כי בא לך לצעוק, כי הפצע לא ממש הגליד, הוא נשאר שם פתוח, פשוט ניסו לשכוח אותו. להשכיח. למה אף אחד לא עושה משהו. כל כך הרבה שנים הבית שלך לא היה מקום בטוח, לא היה המקלט שהיית צריכה. למה לא הגנו עליך?

גדלת וחשבת שאת חזקה, שאת לא תיתני לדברים כאלה לקרות לך יותר אף פעם. שאותך לא ינצלו, שאת לא תמימה. הרי בעצם מעולם לא אפשרו לך להיות כזו. אבל אז כשמצאת עבודה לקיץ בגיל 16 בתור מלצרית והבוס הכניס אותך למחסן ונישק ונגע ואמר שאת נורא יפה ושהוא רוצה אותך, קפאת במקום ושתקת. שוב. ובאיזה יום באוטובוס כשהגבר הגדול שישב לידך החליק את היד שלו מתחת לתיק שהיה על הברכיים ושם אותה על הירך שלך, קפאת שוב ושתקת, שוב.

לפני כמה שנים ראית אותו שוב. הוא ישב במסעדה שעבדת בה. ראית אותו וכל הדם נזל לך מהפנים והברכיים התחילו לרעוד. כן, קפאת. כמו תמיד. ושתקת, כמו תמיד. אמרת לבוס שלך שאת לא מרגישה טוב, וכששמעת את המפלצת קוראת בשמך תפסת את התיק ורצת החוצה כל עוד נפשך בך. חלשה, כמו תמיד.

אומרים שכל אישה שנייה עברה איזושהי הטרדה מינית. אז לפחות מבחינה סטטיסטית אני מקווה שכמות התקיפות שאני עברתי תאפשר לכיתה שלמה של בנות לגדול בשקט ובשלווה. להיות תמימות לעוד כמה שנים.