לפני 13 שנים, כשהייתי קצינה צעירה, סג"מ בת 20, היה ביחידה נגד בקבע, שתמיד היה נותן מחמאות לבנות. הוא היה נראה תמיד כמו אחד שמפשיט את הבנות בעיניים שלו, אבל אני, כמו הרבה אחרות, פשוט שמרתי על קשר קונקרטי וענייני. מצד אחד לא ניהלתי איתו קשר חברי במיוחד, ומצד שני גם לא עשיתי לו אף פעם פרצוף של אנטי, ולא נתתי הרגשה של מעבירת ביקורת על האופן בו הוא מסתכל על הבנות ביחידה.

עד שיום אחד הוא פשוט התחיל לזרוק לי הערות פוגעות, עם אופי מיני ביותר. כשעמדתי עם הגב לדלת הכניסה לחדר והוא נכנס, הוא אמר "איזו עמידה על הבוקר", ודברים בסגנון הזה, שלא ניתן לטעות באופי המיני שלהם.

זה הטריד אותי מאוד. ממש הדיר שינה מעיניי. לא הייתי מוכנה להיות מושפלת כל כך, חשבתי לעצמי- מי זה הגבר הדוחה והסוטה הזה שאני מרשה לו לדבר אלי ככה?! כל עוד לא אמרתי כלום, הוא המשיך. ככה מספר ימים, כל יום הערה אחרת. כאילו כל עוד נתנו לו את האפשרות- חגיגה מבחינתו. ואז החלטתי שנמאס לי. זרקתי לו משפט תגובה לא עוקצני במיוחד, רק כזה שהבהיר לו שאם לא יפסיק עם ההערות שלו, יכול להיות שיהיו לכך השלכות. לא האמנתי שהיה לי אומץ לומר לו משהו, כל כך פחדתי מזה בלילה שלפני כן.

אבל- הפלא ופלא- רק סיימתי את המשפט בן ארבע המילים שכל כך פחדתי להגיד, והסוטה המגעיל הזה, שעשה עלי רושם מפחיד ובוטח בעצמו פשוט התקפל כמו שלא ניתן לתאר! תוך שנייה זרק בתגובה איזה משפט מתנצל, ומאז "נעלמו עקבותיו" כמו שאומרים. למן אותו רגע לא רק שלא אמר לי מילים פוגעות יותר, אלא ש"נתן לי כבוד", התייחס בנימוס, והיה אומר ברכת שלום מנומסת כשהיה מגיע למשרד שלי !

מה שמוכיח עד כמה צריך להעמיד את הסוטים האלו במקום, וכמה שיותר מוקדם- יותר טוב !

אני כל כך מקווה שההערה שלי אליו העמידה אותו במקום לא רק בנוגע להערותיו כלפיי, אלא גם מנעה את ההצקה וההטרדה של בחורה אחרת על ידו, אבל האמת, שאני בספק.