חבל. הייתי כבר גדולה, פחות תמימה, מסוגלת להבין ולקרוא היטב את מה שקורה סביבי. ובכל זאת... ההרגל המגונה הזה שלי להכנס להלם ולברוח ולאבד עשתונות, במקום למגר את העניין כאן ועכשיו. בראש צלול ומבלי להיאלם.

נכון. זה שום דבר. רק מבט מוזר ששלח אליי המורה לפיסיקה בזמן שיעור פרטי. מה כבר קרה כאן? אז למה כשאני נזכרת בזה כל פעם מחדש עולה בי בחילה? למה בכל זאת כשמשחזרים את זה שוב ושוב מרגישים שמשהו לא הרגיש נכון? לא טבעי, מעוות. מעורר בחילה.

לא. לא דמיינתי, הייתי שם ואני יודעת היטב מה קרה. גבר בגיל העמידה שכח שהוא בגיל העמידה ושרוב הסיכויים שילדה בת 17 לא תראה בו פוטנציאל למערכת יחסים מינית.

הייתי צריכה להשפיל אותו באותו רגע. הייתי צריכה לבייש אותו, להלבין את פניו. לגרום לו לחוש את אותה בחילה שאני חשתי אז ועדיין חשה בכל פעם שפרצופו הדוחה עולה בזכרוני.

ילדה בת 17. מי בכלל חושב על הדברים האלו בגיל הזה?